(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱ-לֹהֵינוּ ה' אֶחָד: (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: (ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: (פרק ו)

בנוגע לביטוי "עַל לְבָבֶךָ" שואל ה"שם משמואל" (שנת תרע"ז) "שלכאורה יותר יצדק לשון 'בלבבך' כמו שכתוב (דברים ל, יד) 'בפיך ובלבבך לעשותו'". לדעתו, היה צריך הפסוק להיות 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום בלבבך', ומדוע כתבה התורה "על לבבך"? אחת מן התשובות שכותב ה"שם משמואל" לשאלה זו היא בשם סבו הרבי מקוצק, ונעיין בה:

"וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שצריך שיהיו הדברים מונחים כאבן על הלב וכאשר יפתח הלב בזמנים מיוחדים יפלו לתוכו, עד כאן דבריו הקדושים".

וה"שם משמואל" מבאר את דבריו:

"והפירוש, שהלב ברוב הזמנים הוא סגור והדברים אינם נכנסין לתוך הלב, ומכל מקום אין לאדם לישב אז בטל אלא יעשה את שלו ולא ישגיח על מה שמרגיש שאין הדברים נכנסין לתוך לבו ואינו מתפעל אלא יהיו הדברים מונחים כאבן על לבו מבחוץ ואינו חושש, ואז כאשר תבוא העת שהלב נפתח בזמנים המקודשים וכדומה אז ממילא יפלו הדברים בתוך לבו".

התורה נקטה בלשון "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ" ולא "בלבבך" כיון "שהלב ברוב הזמנים הוא סגור והדברים אינם נכנסין לתוך הלב". אבל אַל לו לאדם להמתין עד שיפָּתח ליבו אלא "יעשה את שלו ולא ישגיח על מה שמרגיש שאין הדברים נכנסין לתוך לבו ואינו מתפעל". אמנם כעת אין הדברים משפיעים עליו, אבל בבוא העת כאשר יפָּתח ליבו, הדברים שמונחים על ליבו מבחוץ יפלו בתוך ליבו. האדם עושה את שלו וסוף ההשפעה לבוא.