"בכה תבכה בלילה שתי בכיות הללו למה אמר רבה אמר רבי יוחנן אחד על מקדש ראשון ואחד על מקדש שני בלילה על עסקי לילה שנאמר (במדבר יד, א) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא אמר רבה א"ר יוחנן אותו (היום) ליל ט' באב היה אמר להן הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות (תלמוד בבלי סנהדרין קד ע"ב)
שלושת האסונות המרכזיים שנציין בתשעה באב ע"פ סדר כרונולוגי הם ההחלטה ההיסטורית של הקב"ה שדור המדבר לא יכנסו לארץ בשל חטא המרגלים, חורבן בית המקדש הראשון וחורבן בית המקדש השני. לו היינו זוכים היום לבית מקדש שלישי ולו היינו בוחנים את המצב היום ע"פ יחסה של החברה בישראל כלפי הקהילה האתיופית- אין לי צל של ספק שבית המקדש היה נחרב, לדאבון הלב ובאשמת כולנו.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת..." (בראשית מ"ב)
עומדים האחים נבוכים ומבוהלים אל מול דרישתו של יוסף השליט להשאיר אח במאסר ולהביא אליו את בנימין. הם קולטים סוף סוף את הטעות הנוראית שעשו ועורכים חשבון נפש על שהפריקו את אחיהם לפני שנים רבות.

הגיעה העת ובשלו התנאים לזעוק בקול רם וברור "אבל אשמים אנחנו!!!!!" 
אנחנו אשמים כמדינה, אשמים כלאום, אשמים כחברה ואשמים כציבור דתי. כולנו אשמים.
העברנו את קהילת יהודי אתיופיה את מסכת הייסורים הבזויה והכואבת ביותר על לא עוול בכפם. אינני חושב שהעליות האחרות נקלטו כאן באופן אופטימאלי ומזהיר. להיפך- אני חושב שתפיסת הקליטה מיום הקמת המדינה שגויה, אליטיסטית, פטרונית ומעוררת אשמה ומבוכה רבה.

יחד עם זה לעניות דעתי בקליטת יהודי אתיופיה "הגדלנו לעשות". מסתובבים היום במדינת ישראל בני ובנות הקהילה בכל הגילאים ומכל רחבי הארץ וחשים מושפלים, רמוסים, מבוהלים, וכן- חלקם חשים גם סכנת חיים. באחת השיחות האחרונות שלי עם בוגר שמשרת ביחידה מובחרת הוא שיתף אותי שהוא מסתובב ברחוב אך ורק על מדים, משום שהוא מפחד להיות הקרבן הבא בתור. "אתה לא יכול לדעת מאיפה זה יבוא לך" הוא אמר בכאב ובעלבון.

אני חושב שסיפורו של סלמון טקה ז"ל והמחאה הלגיטימית והרצויה שבאה בעקבותיו הוציאו החוצה באופן חד ונוקב את המרצע מן השק. זה לא סיפור על נער משוטט ולא סיפור על שוטר כזה או אחר. זה סיפור חייה של הקהילה. מרגע קליטתם בארץ ועד היום הם חווים גזענות מובהקת, ניכור, אלימות, הרחקה, שנאה, בורות, ועוד. יכול להיות שהשוטר לא באמת התכוון להרוג. אינני מצוי בפרטי החקירה. אני מבין שהיו התנהגויות אלימות בהפגנות ואין זה תקין כלל ועיקר. שתי הנקודות הללו לא סותרות את האמת המרה. יש כאן שנאת חינם. נקודה. 

11 סיפורי מוות של נערים יוצאי אתיופיה ע"י המשטרה מספרים באופן שאינו משתמע לשתי פנים את סיפורה של הקהילה האתיופית בישראל.
אני מכיר את כל הסטטיסטיקות על מספר התיקים במשטרה בקרב יוצאי הקהילה האתיופית, על אחוז האסירים בבתי הסוהר ושל כמות המשוטטים ברחובות ובשכונות. 
אני מכיר גם את התקציבים האינסופיים שמושקעים בשיקום וקידום הקהילה ובאפלייה מתקנת סביב השכלה גבוהה וכיו"ב. כל אלו לא נוגעים בשום צורה בליבה ובשורש העניין.

אחינו ואחיותנו מקהילת יהודי אתיופיה מבקשים משהו הרבה יותר פשוט ועמוק מתקציבים, תכניות שיקום, פרוייקטים יצירתיים  וכד'.
הם זקוקים כמו כל אדם- כמוני וכמוך, וכמו כל עדה ואוכלוסיה במדינה-
לאהבת חינם,
להכרה,
לשוייון,
לשותפות,
לקירבה,
להדדיות.
הם לא מבקשים גמילות חסד, כי אם צדק!!!

כולנו בני העם הזה, אזרחי המדינה הזו וחלק מהחברה הזו בדיוק באותה המידה. אבי מורי עלה לארץ כמה שנים לפני תחילת העליה מאתיופיה. העובדה הזו לא מקנה לו ולי שום יתרון על פני מי שעלה אחריו. יחסי הקולטים-נקלטים ההיסטוריים, המעוותים והמתמשכים חייבים להיפסק לאלתר!
לפני 9 שנים זכיתי לצאת מטעם מועצת תנועות הנוער כנציג תנועת בני עקיבא יחד עם יאיר שחל המזכ"ל הנוכחי למסע שורשים בן 10 ימים לאתיופיה שנגע בי לא פחות בעומק הנפש ממסע השרשים לפולין. למדנו על ההיסטוריה, המורשת, התרבות, המסורת, המנהגים, הערכים והמנהיגים של יהדות אתיופיה העשירה והמרתקת. ראינו בעיניים את המקומות שבהם שמרה העדה הגיבורה הזו על יהדותה לאורך כ"כ הרבה דורות וחרף רדיפות ואנטישמיות. נחשפנו לקרבנות הרבים שהקריבה הקהילה לפני ותוך כדי העלייה לארץ ושמענו סיפורי גבורה ציונייים של משפחות שאז והיום חרפו נפשן למען שיבת ציון ולמען ירושלים.

אותה ירושלים שכספו אליה יהודים לאורך הדורות ושנאמר עליה "עיר שמחברת ישראל זה לזה"- זו אותה ירושלים שאנחנו בוכים עליה היום ביום חורבן הבית וביום שבו נענש דור שלם על עינם הצרה 
הגיעה העת לתקן. הגיע הזמן לבנות. עלינו לזעוק בקול גדול די לשנאה, די לניכור, די לגזענות, די לפטרונות. תיקון העוול ההיסטורי והמתמשך כלפי אחינו ואחיותנו יוצאי אתיופיה עובר דרך היכולת שלנו לראת בהם אחים של ממש, לראות את היופי בגיוון הצבעים, לאפשר קירבה של אמת, לתת להם מקום במדינה ובחברה כשווים בין שווים, להפסיק להתפעל בהתנשאות מבני ובנות העדה שמגיעים לתפקידי מפתח במגזר העסקי, הציבורי והחברתי, לא להפלות אותם לרעה בשום אופן בדיור ובתעסוקה (תופעה שכיחה ומזעזעת- בפרט בציונות הדתית), לא לאפשר למשטרה ודומיה להמשיך את המדיניות הגזענית כלפי בני נוער מהעדה, ללמוד לעומק את המורשת והמסורת, את התרבות והערכים השורשיים שלהם ולהתפעל וללמוד מכל היופי והקסם הזה.

בידינו לתקן ובידינו להמשיך לקלקל.
בידינו לבנות ובידינו להמשיך ולהחריב.
בידינו לאהוב ובידינו להמשיך ולשנוא.
בידינו לאמץ את "אבל אשמים אנחנו" ובידינו לאמץ את "השומר אחי אנוכי".
לירושלים יש פוטנציאל לחבר את ישראל זה לזה.אנחנו בוכים על חורבן היסטורי שקרה כתוצאה מכך שלא היינו קשובים לסגולה המופלאה הזו של ירושלים. אך לא די לבכות על חורבן העבר. הכיסופים לירושלים הבנויה עוברים דרך פתיחת לבבות אטומים. עלינו לפתוח מחדש את הלבבות, לאסוף את הדמעות ולעצור לאלתר את חורבן ההווה, בכדי לבנות את הבניין העתידי.

לכל המאמרים בפרויקט "לא עוד שנאת חינם"