(טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם: (פרק טז)
רבי מאיר שמחה מדווינסק בפירושו לתורה "משך חכמה" הבין את הביטוי "אַחַד מֵהֶם" ככינוי של חשיבות, כעין הביטוי "אַחַד הָעָם" (בראשית כו, י) שהתפרש שם על ידי רש"י כמתייחס ל"מיוחד בעם". לפי פרשנות זו של ה"משך חכמה" כוונת משה בדבריו אל ה' בעקבות דבריהם של דתן ואבירם היא, שלא עשיתי רע לאנשים החשובים שבישראל. פישרה של אמירה זו, הנראית במבט ראשון קצת תמוהה, מתבהרת בדברי ה"משך חכמה" אשר יש בהם ראייה עמוקה לנפש האדם; כך הוא כותב:
"ולא הרעתי את אחד מהם - יתכן, כי המשתבחים בענוה וענותנותם היא פחותה מקרבים ומכניעים עצמם למי שהוא שפל הרבה ממנו במעלתו ומחבקים ומנשקים אותם; אבל מי שהוא בערכם או ערך יותר גבוה, אשר יתכן לטעות כי ההכנעה אינו מצד הענוה, רק מצד הצדק והנמוס, שפלוני גבוה ורם ממנו במעלה, לאלו מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם. לא כן אדונינו משה הוא היה עניו אמיתי, ולא קנא להמתנבאים במחנה, והתפלל כי יאציל ה' על הזקנים רוח נבואה. וזה שאמר 'ולא הרעותי את אחד מהם', כי משקל 'אחד' נאמר על הרוב על המיוחד וגדול שבהם, וכמו שכתוב (בראשית כו, י) 'כמעט שכב אחד העם', שגם הגדולים במעלה לא פחת מעלתם, אדרבא הוסיף על מעלתם וכבודם, בינה זאת".
דרכו של אדם בעל ענווה מזויפת היא שהוא מצטנע ביחסו לאנשים שמעלתו גבוהה הרבה מעל מעלתם. לרוחק ההבדל בין מעלתו למעלתם לא יחשוד איש שאולי באמת האנשים שהעניו המזויף כל כך מכבד הם נכבדים ממנו בעצמו. אולם, כאשר העניו המזויף מתייחס לאנשים השווים לו במעלתם פחות או יותר, אז הוא "מרחקן ומשפילן בערמתו ומתכבד בקלונם", כי חושש הוא שאם יצטנע ביחסו אליהם אזי עלולים האנשים לחשוב שיחסו אינו נובע מתוך ענווה אלא שבאמת האנשים הללו חשובים יותר ממנו.
לפי זה, ענווה אמיתית אינה ניכרת ביחסו של האדם לאדם פחות-מעלה ממנו, אלא דווקא ביחסו לאדם שהוא פחות או יותר שווה אליו במעלתו.
על ענוותו האמיתית של משה רבינו העידה התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). ואכן בשעת מבחן, ביחסו לאלדד ומידד שהתנבאו במחנה, משה אינו מרחק אותם ואינו משפיל אותם, וודאי שאינו מתכבד בקלונם, אלא אדרבה הוא אומר ליהושע "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (שם יא, כט). גם ביחסו לאנשים חשובים משה מתבלט בענוותנותו. והוא אשר משה מעיד על עצמו בפני בוחן כליות ולב "וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם", גם לאנשים החשובים שבישראל לא עשיתי רע, אדרבה הוספתי על מעלתם וכבודם; ועדותו עדות אמת.