עכשיו, בזמן שהקטנה שלי סופסוף, ברוך השם, בשעה טובה, טפו טפו, ישנה! אני כותבת לכם. יש לי עניין עם תינוקות, לפחות עד גיל שנה. הבכי שלהם תמיד מצליח לערער אותי ולשכנע אותי שמשהו לא בסדר, מעבר לדברים הרגילים.
גם אחרי שעשיתי הכול - הנקתי, הכנתי בקבוק, האכלתי אוכל מוצק, בדקתי שהחיתול נקי, הלבשתי בהתאם לעונה, וידאתי שהחדר בטמפרטורה המתאימה, הצעתי מוצץ וחיבוק, אם הם עדין בוכים אני מיד מרגישה שכנראה זה משהו אחר. אולי שיניים, אולי כואבת הבטן, אולי משהו אחר מפריע. ככה אני בדרך כלל מבלה, או לא כל כך מבלה.. את השנה הראשונה.
בלימודים שלי בשפר נפקחו עיניי וקיבלתי את הביטחון לגשת לעניין קצת אחרת. פתאום הבנתי שעד היום, התינוקות שלי ניהלו אותי, במקום שאני אנהל אותם. הם לא עשו את זה חלילה בכוונה, פשוט מאוד לא היה מי שמכוון. קול הבכי השתלט עליי, וחוסר האונים שלי הביא רק לעוד ועוד ממנו.
התינוקות שאבו כל רגע מזמני, כל פיסה מכוחותיי. מיותר להגיד שלא הצלחתי להגיע למצב של סדר יום קבוע ככה שלא יכולתי לעשות שום דבר בחיי מעבר לעיסוק המתמיד בהם. במצב כזה שני הצדדים מפסידים, אני, כי לא היה לי רגע דל, והתינוק כי אין לו סדר יום שיאפשר לו לשמור על כוחותיו ולפתח עצמאות. את הריאות הוא דווקא מפתח יופי.
מה צריך תינוק? אז נתחיל בזה שהתינוק שלנו מקבל הכול. היום, ב"ה, תזונה וקורת גג, מובנים מאליהם. את הגורם הנוסף שלו זקוק התינוק אנחנו מספקים בלי שנעשה הרבה. עצם היותנו, עצם הנוכחות שלנו בחייו, הם כשלעצמם העניין. בשפה המקצועית זה נקרא 'שייכות'. התינוק זקוק לתחושת השייכות.
אין הכוונה שהוא צריך כל הזמן לראות אותנו (בהתחלה הוא ממילא לא רואה) ואפילו לא להרגיש אותנו פיזית. הוא פשוט מחפש, מגיל אפס, את השייכות אלינו. ברור שכחלק מהטיפול שלנו בו יש הרבה מגע, אבל מעניין שזה כשלעצמו לא הגורם הקריטי. מקרים רבים מוכיחים כי הדמות הקבועה אליה חש התינוק שייכות היא הנקודה.
במילים אחרות, תינוק שקיבל כל הזמן מגע חם מהרבה אנשים שונים, אך לא היה שייך לאף אחד מהם, לעומת תינוק שקיבל מעט מגע מאדם אחד שאליו הוא שייך. התינוק מרגיש ויודע. אמנם הוא לא מדבר, ואולי בגלל זה יש נטייה להקטין מיכולת התפיסה שלו, אבל גם לפני שתינוקות מדברים הם מרגישים שייכות ואם היא איננה הם בסכנה קיומית.
תחושת השייכות בעצם ממשיכה איתנו לכל אורך החיים. הילד, הנער, המתבגר, כולם חשים בשייכות שלהם להורים (או אם יש רק הורה אחד אז אליו. אין צורך בשייכות לשניים, למרות שהורגלנו לאימא ואבא...) השייכות מתקיימת גם במעגלים רחבים יותר, השייכות שלנו לגננת בגן הילדים, למורה בכיתה, למדריך בתנועת הנוער, למפקד בצבא וכו'.
בן או בת הזוג שלנו מהווים שוב שייכות במעגל ראשון ומחליפים במידה רבה את הצורך הבסיסי בשייכות להורים. ובחזרה לתינוקת שלי. כשאני יודעת שהיא מקבלת כל מה שהיא צריכה אני יכולה להיות בעמדה של מובילה. הביטחון שלי שעכשיו הגיע זמן לישון, משודר. אני מניחה אותה במיטה, מציעה מוצץ (ואם אתם לא משתמשים במוצץ אז אחלה, (אין נכון או לא נכון), וגם אם היא בוכה לרגע אני לא נבהלת מהבכי. אני מרגיעה את עצמי, אני יודעת הכי טוב בשבילה, עכשיו היא זקוקה לזמן שינה. אני יוצאת מהחדר והיא הולכת לישון, כך נכון לשתינו.
שרון רחל פלג- אימא לחמישה, מורה לעברית באולפן לעולים חדשים, תלמידה לתואר שני במחשבת ישראל ובחינוך, ומנחת חוגי הורים בגישת שפר.