משל נאה של הרב דב זינגר מספר על ילד שהוריו ראו אותו משתעל ומשתעל ללא הרף, והיו אובדי עצות. "מה הבעיה," אמר להם הרופא שאליו ניגשו, "תסתמו לו את הפה והוא יפסיק מיד".
שיעול הוא דבר רע, ביאר הרב דב, על כך אין חולק. אך מאבק ישיר בסימפטום עשוי להחמיץ את הטיפול העדין והמורכב שדרוש בשורש הבעיה.
בחוברת החדשה שפרסם הרב צבי טאו לרגל יום העצמאות, הוא מנתח פסקה שבה כותב הרב קוק שאין להניח שכל תופעה ומגמה תרבותית היא גילוי של דבר ה', אלא "לפעמים מתגלה הזמן בצורה כזאת שצריך דוקא ללכת כנגדה ולהרחיקה". לאור זאת טוען הרב טאו, שבניגוד ללאומיות שאותה אימץ הרב קוק, ובניגוד לפילוסופיה היוונית שאותה אימץ הרמב"ם, הרוח הפוסט-מודרנית השולטת בימינו היא כזו שאי אפשר לבוא עמה אל הקודש, ועלינו לצאת נגדה למלחמת חורמה. זאת בניגוד לרבנים השטחיים שלא דקדקו היטב בדבר הרב, וטוענים שיש לקבל את רוחות הזמן, ורק "לבצע פה ושם התאמות מזעריות".
הרבה כבוד יש לי כלפי הרב טאו, ויודע אני את מיעוט ערכי, אך תורה היא וללמוד אנו צריכים, ועל כן אביע את תחושותיי בעקבות דבריו. קראתי את דבריו של הרב טאו פעם אחר פעם, דווקא משום שאני מזדהה איתם באופן בסיסי, וודאי כפרשנות של הרב קוק. לא מזמן פרסמתי אף אני הקטן (במוסף-שבת של מקור-ראשון) ניתוח המבוסס על מאות פסקאות של הרב קוק, שמראה כיצד אחרי מלחמת העולם הרב דוחה בחריפות "את הברק היפיפה שבתרבות המודרנית, שהיא באמת רק אור של עץ ריקבון" וכותב בפירוש שהתרבות האירופית "במה שנוגע למוסר ולטהרת המדות - פשטה את הרגל".
אז מה מפריע לי בדבריו של הרב טאו, ושל ארגונים כמו חזו"ן וליב"ה שאותם הוא מטפח? פחות מה שיש בהם, ויותר מה שאין בהם. דחיית האידיאולוגיה המתירנית והפוסטמודרנית היא בסדר גמור. אך במסרים של הר-המור וארגוניה אין הקשבה לשאלות ולמצוקות ולשברים שמהם צמחה אותה אידיאולוגיה. הם נאבקים בשיעול של הילד בלי להקדיש תשומת לב למחלה. (ההצדקה לכך, לפי הרב טאו, היא שהפוסטמודרנה איננה תנועה רחבה אלא קונספירציה של כמה נוכלים שהשתלטו על ההגה בתקשורת ובאקדמיה. מספק בעיניי עד כמה התיאור הזה מדוייק.)
"אבא+אמא=משפחה". באופן בסיסי, אני יכול להזדהות עם המשפט הזה. התורה מטפחת מודל משפחתי של זוגיות בין איש לאשה המותרים זה על זו שמולידים יחד ילדים. אני מקבל גם את ההשתמעויות השליליות של המשוואה: התורה מתנגדת לזוגיות הומוסקסואלית, היא לא מעודדת חד-הוריות לכתחילה, ויש בה יחס מורכב כלפי פוליגמיה.
קשה לי רק עם מה שלא כתוב בו: מה תעשה אישה שהגיעה לגיל 38 ולא מצאה בן-זוג? ומה יעשה נער שגילה בגיל שש-עשרה שהנטייה המינית שלו לא מאפשרת זוגיות הטרוסקסואלית? איזה מקום יש להם בעולם שבו אבא+אמא=משפחה? ומי אמור לקחת אחריות על הכאב שלהם?הפירוק
הפוסטמודרני לא צץ יש-מאין. הוא צמח מתוך שנים רבות של דיכוי והשתקה של קולות רבים במציאות. וגם אם אנחנו לא מקבלים את התשובות הפוסטמודרניות, ואנחנו לא מקבלים אותן כי הן אכן הרסניות ומשתקות, אי אפשר להתעלם מן המצוקה שמתוכה הן צומחות.
זה היה השיעור האמיתי שלימד אותנו הרב קוק. גם במאמר הדור, הרב קוק לא קורא להצטרף אל החילוניות "תוך התאמות מזעריות". אלא מבקש להצביע על המצוקה שמתוכה צמחה ההתנגדות לדת, ולהציע לה תשובות אחרות.
הרב טאו לא קורא אותנו נכון. את הרבנים שמאמינים באופן עמוק בתורה ומצוותיה ולמרות זאת לא מסתובבים ברחוב כשעל גבם שלט של "אבא ועוד אבא זה לא נורמלי". זה לא ש"אין לנו כוח לעמוד בפני השטף", ואנחנו "מתקפלים בפני כל שדרן ברדיו". יש לנו כוח. עובדה שאנחנו מסוגלים לשרוד את כל ההתקפות של הר-המור. וגם מהצד השני אנחנו מותקפים על בסיס קבוע, ומתמודדים לא-רע. אבל אנחנו משתדלים, למרות הפערים העמוקים, להקשיב גם לכאב ולקושי.
ולכן אנחנו אומרים בפה מלא שיחסים חד-מיניים אסורים, ושמוטל על האדם לכבוש את הנטייה כלפיהם ולהיאבק בה, בלי שנכנה אותו 'חולה' או 'לא-נורמלי'. אנחנו נעמוד על קיומם של ערכים וזהויות כמו לאום ומשפחה, אבל נהיה מודעים גם לצללים שזהויות אלו מטילות על הפרטי ועל האוניברסלי.
יותר מכך: לא ננסה לכלוא מחדש את השדים שיצאו ממאורתם אחרי השבר של מלחמות העולם, ולהסיג את העולם אחור אל מציאות שכבר מזמן אינה קיימת. אלא נכיר בכך שיש לנו צורך בתשובות חדשות. ולכן גם אם לא נקבל את התשובות שמציע העולם המערבי, לא נמנע ממנו לשאול את השאלות. נכיר בכך שכפי שכתב הרב קוק, "ההתפתחות ההדרגתית מוכרחה להביא בעקבה התערערות היסודות הקודמים ותלישתם". ונדע שתפקידנו איננו למנוע את ההתערערות הזו או להתכחש לה, אלא לנסות ללמוד איך לצמוח מתוכה.