כילדה ונערה, סבלתי הרבה מהסביבה החברתית שלי. עלבונות, חרמות, הצקות, ועוד כהנה וכהנה, היו מנת חלקי, מגיל צעיר ועד כיתה י"ב. גדלתי במושב קטן, ולא השתלבתי ב"שבט", שכבת הגיל שלי.
מאז ומתמיד הייתי שונה.
הייתי יותר "דוסית" מהם, היו לי תחומי עניין מגוונים שהעסיקו אותי ועניינו אותי יותר מבנים ורומנים שנרקמו בשבט. צחקו עליי הרבה. בתיכון המצב מאוד השתפר, אבל עדיין היה לי אות קין על המצח ולא הרגשתי שייכת במושב שלי. הדחייה וההצקות החוזרות ונשנות, השפיעו עליי והשאירו חותם שליווה אותי שנים ארוכות, ואולי עדיין נוכח אי שם בקרקעית תת המודע שלי.
גם כשבגרנו וכל אחד פנה לדרכו, השבט שלי המשיך לחיות בתוכי, חי ובועט. לא הצלחתי למחוק את כל הסבל שחוויתי בילדותי ולסגל לעצמי נקודת מבט חדשה ובוגרת. כשעשיתי הסבה מהוראה (מורה לאנגלית במשרד החינוך) לריקודי בטן, פתחתי דף פייסבוק כדי לקדם את עצמי.
כשפניתי לקידום עצמי באפיק הזה, מי שעמד כל הזמן לנגד עיני היה השבט שלי. שלא יראו, שלא ידעו, שלא יצחקו עליי. הסתרתי היטב כל פרט שעשוי להסגיר להם את הזהות שלי. לא כתבתי את שם נעוריי.
לא ציינתי באיזה מושב גדלתי. שמתי תמונת פרופיל שלא רואים בה את הפנים שלי. הכל רק שהשבט שלי, הילדים שגדלו איתי לפני 15 שנים, לא ידעו שזו אני, הרקדנית בטן הזו.
הרגשתי שאין לי ביטחון עצמי להיות מיוחדת.
עם הזמן התפתחתי והתמקצעתי, והתחלתי להבין מה זה אומר להיות אישה מצליחה. אם אני רוצה להצליח, אני צריכה קודם כל לקבל את עצמי כמו שאני, על כל פניי ופגמיי. אני צריכה לקבל את העובדה שלא כולם יאהבו אותי או יתחברו לתכנים שלי, וזה בסדר גמור. לכל אדם יש חופש בחירה, וככה העולם הזה מתנהל.
לדוגמה, חשבי על אישיות מאוד מצליחה, למשל זמר/ת, שחקן/ית או דוגמנית, שאת לא מחבבת, שאין לך מושג למה היא עלתה לגדולה. האם העובדה שלא התחברת אליה, שאת מרגישה התנגדות כלפיה, מנעה ממנה להצליח?
לא.
אמנם אני באה במטרה להיטיב עם נשים, לשמח ולקדם ריפוי, אבל סביר להניח שגם אני אחווה התנגדות. ואז עליי לומר לעצמי:
לכל אדם יש בחירה חופשית לבחור אנשים ומסרים שאליו הוא מתחבר, וזה בסדר גמור שהמסרים שלי לא מדברים אליו.
האם ההתנגדות הזו משפיעה עליי?
האם אצליח פחות?
לא.
כשהתחלתי לחשוף את זהותי (אלליי!) בפייסבוק, בהתחלה היו הרבה פחד, חששות, והמון התעסקות עם "מה יחשבו". בשלב מסוים פשוט עצרתי, דמיינתי את השבט שלי יושב וצוחק עליי במפגש חברתי של ליל שבת, ואמרתי לעצמי: זה בסדר. מותר להם לא להתחבר למה ומי שאני. שום דבר שהם יעשו לא יפגע בי ובהצלחה שלי. אני מאפשרת להם לעשות את הבחירות שלהם. אני מאפשרת להם גם לבחור ברע. אם הם בוחרים במעשה פסול, זו זכותם. יש בחירה חופשית בעולם, וזה לחלוטין שלהם ולא נוגע אליי. לאט לאט הרגשתי שהמסר מחלחל, והחששות הולכים ופוחתים.
ואני כבר לא חוששת להזדהות.
תכננתי לחתום את הטור הזה בחשיפת שם נעוריי והמקום בו גדלתי (תודו שזה רעיון מגניב), שכל אחת מהקוראות תוכל להריץ בראש את מי היא מכירה שמכיר אותי ולהתחיל לשחק את חוק הדתיים השלובים, אבל החלטתי שאשאיר אתכן במתח ולא אגלה לכן..
אסיים בדבר הכי חשוב שהוא המסר שהייתי רוצה שתיקחו איתכן:
אם את רוצה להרגיש חופשיה להיות עצמך, להצליח בדרכך, את חייבת לקבל ולהכיל את העובדה שלא כולם חייבים לאהוב אותך. את נפלאה, את נהדרת, את מקסימה ומוכשרת, אבל לא כולם חייבים לראות את כל הקסם הזה שלך, וזה בסדר. זה לא גורע ממי שאת כהוא זה.
מלכה.
ומה לגבי השבט שלי? כבר שתי בנות (נשים) מהשבט התקשרו להזמין אותי לסדנה.
ליצירת קשר, חפשו בפייסבוק "חני כהן יהונתן".