אני מתיישבת מול המחשב (ידידו הטוב של המחזאי. למרות שזה בהחלט הרבה פחות רומנטי מדיו ונוצה או אפילו מכונת כתיבה מתקתקת). מתחילה לכתוב בלי לחשוב. המילים מתחברות זו לזו ופתאום יש לי דמות שמתחילה לפעול. היא הולכת ומדברת, עושה ומתחרטת, מגיעה וחוזרת. ולי אין שמץ של מושג להיכן ולָמַה. היא פוגשת דמות נוספת והן מתחילות דיאלוג. ואני עצמי מסוקרנת, לאן כל זה יוביל. וזה מרתק כי בחיים עצמם אני אדם מתוכנן מאד. הולכת עם יומן צמוד וידיעה ברורה איך יראה היום שלי ומה עלי לעשות בכל רגע. נכון, יש גמישות מתוקף עבודתי כעצמאית וכאמא. אבל ככלל, אני בהחלט יודעת לאן אני הולכת.
ואילו על הנייר, האירועים פשוט מתרחשים. והאמת היא שזו חוויה מרתקת ממש. התחושה שכביכול אין לי שליטה על מה שקורה, שנבראים כאן חיים עצמאיים שאני רק השליחה שלהם להעלות אותם על הדף, שאולי התת - מודע שלי מדבר דרך הידיים אבל הוא תת-מודע כל כך עמוק ונסתר שלכאורה המחזה כותב את עצמו ואם רק לא אפריע לו באמצע, הדמויות יצליחו לטוות עלילה מושכת דיה.
האמת היא, שאת אותה החוויה אני חווה גם בסיום הכתיבה, כאשר המחזה מוקרא בקול רם ולעיתים אני שואלת את עצמי בתמיהה "באמת, אני כתבתי את המילים האלו? את השורה הזאת? אני אפיינתי את הדמות באופן הזה?" ממש פלא. היכולת לשמוע ולחזות ביצירה שיצרת במבט חיצוני, היא חוויה מופלאה.
אבל אני חייבת לרגע לעצור את החגיגה. שלא תחשבו שלכתוב זו מין חוויה ספונטנית, זורמת וחסרת מעצורים או חשיבה. כי האמת היא שכל מה שכתבתי למעלה, לגמרי לא מספיק. בפועל, כשכותבים מחזה, חייבים בשלב מסוים לעצור גם את השטף המוצלח ביותר של הכתיבה. וזה אולי ההבדל הגדול והמהותי בין כתיבה יוצרת או כתיבה למגירה, לבין כתיבה שיש לה מטרה מוגדרת, ומה לעשות – בסופו של דבר – גם כללים ברורים. כי מחזה צריך לתקשר עם הקהל, ולמחזה צריכים להיות התחלה, אמצע וסוף. ולמחזה צריכה להיות דמות ראשית המובילה אותו. ולמחזה צריך להיות קונפליקט. ועוד ועוד ועוד. זה מקבע ?! קצת. אבל הכללים האלה בעיקר נועדו להבטיח את ההצלחה של המחזה במפגש שלו עם קהל. כי בסופו של יום, הקהל צריך להצליח להתחבר לזרם התודעה שלי. והמחזה צריך להיות משוחק על ידי שחקנים בצורה טבעית ואמינה. ואני חייבת לבדוק את עצמי פעם אחר פעם האם העלילה מעניינת מספיק, האם הדמות אמינה ומעשיה מוצדקים, האם יש התפתחות הגיונית וברורה. האם הקהל יבין מה רציתי לומר והאם הצלחתי לומר את דבריי בצורה מספיק מתוחכמת ולא האכלתי אף אחד בכפית.
אז מה עושים ? כמו כל דבר בחיים. איזונים.
לרגעים אני נותנת ליד לשטוף את המקלדת במהירות בלי לחשוב ובלי לעצור, ממש כמו עכשיו. בלי סימני פיסוק, ובלי סימני שאלה, נותנת לכל מה שעולה בראש לצאת על הנייר בלי לחשוב האם זה טוב או לא ולאן הכל מוביל.
ואחר כך. אחר כך יש עצירה. קריאה מחודשת של הטקסט. בעין ביקורתית. עם בחינה של הדברים. הפוגות באמצע. חשיבה וקריאה מבחוץ. וכן, גם תכנון. מה היה עד עכשיו ומה יהיה בסוף.
דע מאין באת ולאן אתה הולך. בחיים. ובטקסטים. דרך צלחה!
הכותבת: איילת סנאי "תאטרון השחר", לתגובות: 24ayelet@gmail.com.
איילת סנאיצילום: יהושע לוי