אחת לכמה זמן צה"ל מחליף רמטכ"ל, סגן רמטכ"ל, אלופי פיקוד, ראשי מטות - אבל רק פעם בהרבה שנים צה"ל מחליף נעליים. התדירות בה חיילים מצליחים להשיג נעליים שמתאימות יותר למידתן, קרובה פחות או יותר לתדירות בה פורצות מלחמות. אז עכשיו, כשהרב רפי פרץ נכנס לתפקיד הרב הצבאי הראשי, וכולם מצפים ממנו להיכנס בדיוק לנעליים של הרב רונצקי - יהיה לו די קשה להחליף לנעליים עם המידות שלו, ולבחור בעצמו איזה רבצ"ר הוא רוצה להיות. המדור מאחל לו שיצליח בכך בכל זאת, ומתוך כך יזכה להצלחה גם בשאר האתגרים הנכונים לו בתפקידו החדש.
"שבת של טיולים"?
מזג האוויר הסוער ששרר בארצנו בשבוע שעבר, החליט שמגיע לו קצת לנוח בסוף השבוע. מה שגרם למזג אוויר נוח ונעים למדי במהלך השבת.
ב"ישראל היום" שיצא ביום ראשון, מיד לאחר אותה שבת, ראו לנכון לציין את העובדה הנ"ל בעמוד הראשי. הם ציינו זאת על-ידי תמונה של גולשים בחרמון, תחת הכותרת "שבת של טיולים". המדור מניח שהכוונה איננה לטיולים שדורשים נסיעה ברכב - כי אם כן, הכותרת הזאת יכולה לצרום בעיני רבים מהקוראים, שעבורם אין דבר כזה "שבת של טיולים". אז הכוונה כנראה לטיולים קצרים בשכונה אחרי הצולנט. אז למה היתה שם תמונה של גולשים בחרמון? אולי זה צילום אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה.
או שלמערכת העיתון אין קשר לחלק מקוראיו.
לא פרסמת כתבה על הפרדה - לא עשית
גרעיני נחשון של בני עקיבא אירגנו השבוע ערב תחת הכותרת "ידינו לא שפכו את הדם הזה?". הערב היה אמור להתקיים בראשון לציון, במקום בו נרצחה משפחת אושרנקו, ולעסוק באלימות הגואה בחברה הישראלית, ובשאלה מה המקום שלנו בסיפור הזה. בסופו של דבר, האירוע בוטל ברגע האחרון מסיבות טכניות שונות, אבל המדור - מתוך הערכה להשקעה של החברה - מצרף מחשבה למעשה.
אגב, סביר להניח שגם אילו הערב היה מתקיים, רבים מכם בכל זאת לא היו שומעים עליו הרבה. אולי היה צריך לדבר עם אחד מכתבי ynet, ולספר להם שהולך להתקיים אירוע של בני עקיבא, ולא תהיה בו שירת נשים (גם לא שירת גברים, אף אחד בכלל לא היה אמור לשיר, אבל אל תגלו את הפרט הזה). או אז היוזמה היתה מכה גלים וזוכה להד ציבורי נרחב במגזר הדתי-לאומי.
אירוע של פעמיים בחיים
מזל טוב לשופט בדימוס אליהו וינוגרד (זה שעל שמו ועדת וינוגרד), לרגל בר המצווה. לא של אחד מניניו, גם של לא של אחד מנכדיו, אפילו לא של בניו, אלא בר המצווה שלו עצמו. לרגל יום הולדתו ה-83, שזה אומר בדיוק 70 שנה אחרי הבר-מצווה המקורית, חשב לעצמו השופט שבר-מצווה זה דווקא דבר נחמד, וגם אם לא שייך לערוך אירוע שכזה מדי שבוע, פעם בשבעים שנה זה לגיטימי בהחלט. אמר ועשה: הזמין את כל משפחתו המורחבת לבית הכנסת הגדול בתל אביב, עלה לתורה, קרא את ההפטרה, נשא דרשה וכמובן ספג מטח כבד של סוכריות טופי. ממש שידור חוזר מגיל 13, רק בלי בעיות של קול מתחלף ודודות מעצבנות שמתפלאות איך גדלת.
הרעיון לעשות בר-מצווה בגיל מבוגר הוא רעיון מוצלח למדי, ואולי הוא אפילו מתחיל כבר להתפשט, אבל למעשה אין בו צורך. הרי אפשר לבוא לבית הכנסת בכל תאריך ובכל גיל, ואפשר לקרוא בתורה ולשאת דרשה מתי שרוצים. חבל שאנשים מרגישים שאף-על-פי שבית הכנסת קרוב לבית, והוא פתוח לקהל הרחב, הם עדיין צריכים להמציא תירוץ של "בר-מצווה" כדי לעלות בו לתורה ולשאת דרשה. וזה לא רק כי הם רוצים שיזרקו עליהם סוכריות.
אורות ארץ ישראל
שכוייח השבוע ל"אור האורות", אירגון מפיצי תורת הרב קוק בקהלי יעד שונים, שהוציאו חוברת שלמה שכולה פסקאות ואמרות של הראי"ה הקשורות לט"ו בשבט בדרך זו או אחרת. בהנחה שעד עכשיו הספר היחיד לט"ו בשבט היה "העץ הנדיב" (שהוא כמובן ספר שמעודד ניצול מופרז של עצים; רק תחשבו כמה יערות נכרתו כדי להדפיס ספר שלם, שיש בו בסך הכל שורה אחת על כל שני עמודים), באמת הגיע הזמן לחלופה קצת יותר רצינית.
ותהייה קטנה לסיום
משרדי פרסום נוהגים להצמיד לקמפיינים דוגמנים, ספורטאים, שחקנים או כל מי שהצמדתו לאבקת מרק תגרום לקהל לחשוב שהיא טעימה. לכן לא היה מפתיע כלל לראות בימים אלה מסע פרסום חדש, בו מככב אחד המגה-סטארים של עם ישראל בכל הדורות: הרמב"ם. עצותיו של רבנו משה בן מיימון לחיים בריאים, מעטרות כעת את הפרסומות של קופת-חולים כללית. נכון, ברגע הראשון נראה קצת מוזר לראות פרסומת כזאת, אבל במחשבה שניה - אם יאיר לפיד יכול לשכנע אנשים באיזה בנק לבחור, ואורנה בנאי יכולה לשכנע אנשים איזה קורנפלקס לקנות, קל וחומר שגם דמותו של הנשר הגדול, בעל ניסיון שכנוע מוכח בקרב העם היהודי ב-800 השנים האחרונות, תוכל להורות לנבוכים איזוהי קופת החולים המועדפת. אדרבה, מתבקש שכל המפרסמים יאמצו את הרעיון: עצותיו הכלכליות של יוסף הצדיק תעטרנה פרסומות לבנקים, אמרות חכמה ומדע של הגאון מוילנא תשובצנה בפרסומות למכוני פסיכומטרי, השגות הראב"ד על הרמב"ם תשולבנה בפרסומות של קופות החולים המתחרות וכן הלאה.
ובכל זאת, עולה התהייה: אילו היינו באמת שואלים בעצתו של הרמב"ם, לא סביר שהוא היה אומר שאין טוב יותר לנפש מהינזרות מפרסומות?
בברכת כך הולכים השותלים, רון בלב ואת ביד, מן העיר ומן הכפר, מן העמק מן ההר, בטו בשבט (לא בשבת).