"ויקרא אל משה". עם פתיחת ספר ויקרא נפגשים אנו עם פנייתו של הקב"ה למשה לסדר לפניו סדרי עבודת ה' במשכן לביטוי הקשר המתמיד בינו לבין עמו. האות א' במילה "ויקרא" - זעירא היא במסורה, ופרשו המפרשים כי מידת ענווה יש כאן . כביכול רוצה משה לומר שהקריאה האלוקית באה בדרך של מקריות כי הוא אינו ראוי , כביכול, לקשר מתמיד כאדם הקורא לחברו.

רמז זה מדגיש עוד ואומר כי דווקא המודעות לא' - כלומר לכך שיש מקור ראשוני לכל נפעל - יש אלוקות - הופכת הקריאה מארעי לקבע - "ויקרא" .

אנו מתקרבים לחג הפורים ומצוות מחיית עמלק עומדת על פתחנו . שורש עמלק נעוץ בביטוי "אשר קרך בדרך" ופירש רש"י - כי שלוש בחינות יש ב"קרך" הזה . לשון מקרה , לשון קור ולשון קרי וטומאה. עמלק מבטא את התפיסה שאין א' . העולם מתנהל כאשר האדם מעצב את עולמו ללא אמונה וראיה כי גבוה מעל גבוה שומר. מתוך כך הכל הופך מקרה - אין סדר והשגחה לאירועים וממילא אין דין ואין חשבון . אם אין מגמה למציאות והכל מתנהל במקריות הרי שהקור , הציניות , הריקון של כל תוכן ערכי - מתגבר והמקרה הופך לקור המקרר את כל מי שלב מאמין ומרגיש מעוררו לעבודת בוראו. מתוך כך מתגלגל והאדם הופך מרוכז בעצמו ובסיפוקיו - וזהו שורש הקרי והטומאה המתגברת בחיפוש סיפוקי גוף.

התיקון מתרחש בפורים - בקריאת המגילה שיש בה צד גלוי אך גם צד גלול, אין שם ה' נמצא בה אך השונה אותה כאגרת מבין שהכל הכל - רק מה' והוא מסתתר בכל פינה באירועי המגילה. את הריקנות והציניות אנו מסלקים על ידי מצוות המשתה והשמחה שבהם "נכנס יין יצא סוד " ומתגלה כי היהודי בוער בתשוקה לה' ולקרבתו ואת הנהנתנות האגואיסטית המטמאת - מבטלים על ידי נתינה - משלוח מנות ומתנות לאביונים.

מיד לאחר המגילה מתחדש בניין בית המקדש השני ו"הדור קבלוה בימי אחשוורוש" - שאיפת הקירבה הזו מחזירה אותנו לעבודת ה' אל מול פני הקודש - ואז ה"ויקר" הופך ל"ויקרא" והמציאות חוזרת מיתקנת מהמקרה אל הקריאה בשם ה' .

שם ה' הופך להיות שלם - בעיר שלם .