"מי אתה שתגיד לנו מה לעשות?", "כל הנוסעים באוטובוס מעוניינים בהסדר הזה!", "אם זה לא מוצא חן בעיניך - אל תעלה לאוטובוס!"
מי אמר את המשפטים הללו? חרדי שנוסע באוטובוס "מהדרין" - או תל-אביבי שרוצה לנסוע באוטובוס בשבת?
עיריית תל אביב פנתה למשרד התחבורה בבקשה להפעיל בעיר אוטובוסים בשבת. ראש העיר חולדאי אמר: מי שלא רוצה לנסוע בשבת - שלא יעלה לאוטובוס. אבל צריך לזכור שהחרדים העלו בדיוק אותה טענה בנוגע לאוטובוסים הנפרדים. מתנגדי ההפרדה השיבו להם שאין כאן רק עניין של בחירה אישית. אוטובוס הוא חלק מהמרחב הציבורי, ולציבור יש זכות לעצב את דמות הפרהסיה שלו.
אף בנוגע לשבת, לציבור הישראלי יש זכות לעצב את השבת הציבורית שלו, גם אם בכך יגביל מעט את חופש הבחירה של היחידים. יש שיאמרו שהמקרים אינם זהים: רוב אזרחי ישראל מתנגדים להפרדה מגדרית בתחבורה ציבורית, אך תומכים בנסיעת אוטובוסים בשבת. השאלה היא האם באמת אנו רוצים שלמיעוט לא תהיה כל השפעה על דמותו של המרחב הציבורי. יש במדינת ישראל אחוז גבוה של יהודים שומרי תורה ומצוות, והם רוצים לא רק לשמור על זכויותיהם כפרטים, אלא גם להיות שותפים בעיצוב צביונו של הרחוב.
יש להודות: הדרך שבה נקבע היום צביונה של השבת הציבורית היא עקומה ומעוותת. הסטטוס קוו (ההולך ונפרם) מייצג היטב את האינטרסים החברתיים והתרבותיים - שלפני שישים שנה. נדמה לי שהיום היינו יכולים להגיע להסכמות מועילות הרבה יותר. למען האמת, פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן כבר עשו זאת, באמנת גביזון-מדן, שהפוליטיקאים קברו קבורת חמור. אפשר להישען על האמנה הזו ואפשר להתחיל מחדש; אבל אנחנו חייבים לחשוב שוב על דמות השבת הציבורית שלנו.
יום הכיפורים הישראלי הוא חוויה נדירה. אזרחי ישראל בוחרים מרצונם לא לנסוע ברכב, ולחוות יום אחד בשנה של שקט מהורהר. האם ביום הכיפורים כל אזרח בוחר מרצונו החופשי להשבית את רכבו? לא בדיוק. ברור שיש יחידים שהיו רוצים דווקא ביום הכיפורים לעשות חרקות בדרך נמיר. אבל הלחץ החברתי מונע זאת מהם. החברה הישראלית עומדת על זכותה לעצב את אופיו של יום הכיפורים הציבורי, גם במחיר פגיעה מסוימת בחירותם של הפרטים.
האם לא היינו רוצים לראות אופי מיוחד גם לשבת הישראלית? האופי המיוחד הזה לא חייב להתבטא דווקא בתחום התחבורה. כאשר מרכזי קניות רבים פתוחים בשבת, הבילוי המשפחתי של הקונים בא על חשבון עובדי החנויות, שנאלצים לעבוד ביום המנוחה השבועי. תיקון העוול הזה נראה לי דחוף יותר, מבחינה דתית וחברתית כאחד, מאשר נושא התחבורה הציבורית. אבל זו רק דעתי; אפשר לחשוב גם על כיוונים נוספים. אך הסטטוס קוו משתק אותנו. הוא הקפיא את קווי שביתת הנשק שהושגה בין דתיים לחילוניים אי-אז, וכולנו משועבדים אליו במציאות שהשתנתה כליל.
טעות היא להפעיל אוטובוסים בשבת כמהלך מבודד. במקום זאת, צריך לחשוב מחדש על דמותה של השבת הציבורית שלנו. במסגרת מהלך ציבורי כזה הכול יעלה על השולחן, כולל האוטובוסים. אך במקום לנסח קווי גבול וחזית בין קבוצות שונות באוכלוסייה, אנחנו צריכים חשיבה אחרת: איך נעצב ביחד את הפרהסיה שלנו, כך שתשקף את ערכיה של החברה הישראלית.