ולעומתו, הרב קוק תלמידו (מאמרי ראי"ה עמ' 99) ביאר להפך, שטהרתו של מצורע זה נובעת דווקא מגדלותו ומיכולתו להשתמש בכוחות הרוע והטומאה לעבודת ה' ולהטותם לצד הטוב והקדושה. אמנם גם הוא מודה שהשקיעה של החוטא בחומריותו הגסה אינה מותירה מקום לעורר אותו לקבלת מוסר ותוכחה בדרכים המקובלות, אך היא גופא הנותנת לטהר אותו בלא להזדקק לסדרי הטהרה כשאר המצורעים. לדעתו, מצורע זה מייצג את דורו של 'עקבתא דמשיחא' שחתירתו לעולמה של קדושה וטהרה נשגב מאיתנו, והוא עובר דרך עומק העומקים החומרי של החטא והטומאה.
לתפישתו, יש להעמיק עוד יותר במהותן של הטומאה והטהרה, ולא זו בלבד שהן אינן תלויות בהכרח בסימנים החיצוניים אלא שלעיתים הטהרה מתגלה דווקא במקום הטומאה. ומשום כך יש לחזור ולשנן ש"לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא מי שאמר והיה העולם".