העבר אין, והעתיד עדיין, וההווה כהרף עין; שקדים צינוקים ואגוזים

יש מן הלומדים את פירוש רש"י לתורה, הסובלים מתסמונת ידועה: ברגע שמזהים הם את רש"י מתחיל לעסוק בענין שיש בו סממנים דקדוקיים, מרגישים הם אי-נוחות, המעבירה פקודה חצי-אוטומטית לעינים לתור אחר המלים המודגשות הבאות, קרי: הדיבור המתחיל הבא.

הבה ננסה לנטרל את המנגנון האוטומטי, ולאזור אומץ לבחון את אחד הקטעים הללו בפרשתנו.

כאשר מספר עבד אברהם את סיפורו בפני משפחתה של רבקה, אומר הוא כך:

אֲנִי טֶרֶם לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה וְכַדָּהּ עַל-שִׁכְמָהּ, הָעַיְנָה, ; אֵלֶיהָ, הַשְׁקִינִי נָא. , כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ, שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה; , וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה... (כד, מה-מו)

פעלים רבים מצויים כאן (כצפוי מטקסט המתאר רצף פעולות). רובם בעלי צורה אופיינית ללשון המקרא - צורת עתיד עם ו' ההיפוך, ההופכת את העתיד לעבר. לדוגמא: 'תֵּרד' - עתיד; ' - עבר. 'אֵשְׁתְּ' = אשתה - עתיד; ' - עבר. והדברים ידועים.

אולם בתחילת דבריו מנסח העבד שני פעלים בצורה אחרת: 'אֲנִי טֶרֶם לְדַבֵּר אֶל-לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה ...'. לכאורה, ' - עתיד, ו' - הווה, אך מה ההגיון בכך? הלא העבד כילה כבר את דבריו מזמן! רבקה אף היא יצאה בעבר!

אכן, מתרגם את שני הפעלים הללו שני הפעלים הללו בעבר: 'אֲנָא לְמַלָּלָא בְּלִבִּי, וְהָא רִבְקָה וְקוּלְּתַהּ עַל כַּתְפַּהּ לְעֵינָא...'.

ואולם רש"י פותר את הקושי באופן אחר:

- טרם שאני . וכן כל לשון , פעמים שהוא מדבר בלשון , ויכול לכתוב: 'טרם כליתי', ופעמים שמדבר בלשון ; כמו: 'כי אמר איוב אולי בני' (איוב א, ה) - הרי לשון עבר; 'ככה איוב' (שם) - הרי לשון עתיד; : כי אומר היה איוב: אולי חטאו בני וגו' ככה עושה איוב.

לדעת רש"י אין משמעות הפעל ' לשון עתיד, אלא לשון , כמו הפועל הסמוך ', ונקט הכתוב לשון הווה במסגרת סיפורו של העבד, כאילו מתאר העבד את הדברים בשעה שהם קורים.

מענין לציין, שדוקא אונקלוס, שתרגם את לשון העתיד בפסוקנו בלשון עבר, נהג כרש"י בתרגמו את פסוק לא: 'וַיֹּאמֶר: בּוֹא בְּרוּךְ ה', לָמָּה בַּחוּץ? וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת, וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים' - '...לְמָא בְּבָרָא...'. כלומר, אונקלוס מפרש כאן את הפועל בלשון הווה, בדיוק כפי שכתב רש"י: "ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו... 'ככה יעשה איוב'".

רש"י עושה שימוש בכלל שהזכיר כאן - שלעתים נוקט הכתוב לשון עבר במשמעות של לשון הווה - בהסבר פסוק נוסף בתחילת פרשתנו (כג, יג):

וַיְדַבֵּר אֶל-עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם-הָאָרֶץ לֵאמֹר, אַךְ אִם-אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי: כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, וְאֶקְבְּרָה אֶת-מֵתִי שָׁמָּה.

וכתב רש"י - לא על אתר, אלא בפרשת לך לך, טו, כב:

- לשון שבועה: אני את ידי לא-ל עליון. וכן: 'בי נשבעתי' (כב, טז) - נשבע אני. וכן: כסף השדה קח ממני' - אני לך כסף השדה, קחהו ממני.

אמנם, בביאור הפסוק עצמו כותב רש"י כך:

... מוכן הוא אצלי, והלואי נתתי לך כבר.

כאן רש"י כן מתייחס למלה במשמעות של זמן עבר, ומייחס את המשמעות הזאת למשאלת לבו של אברהם.

הואיל והגענו אל המשא והמתן שהתנהל בין אברהם אבינו לבין עפרון החתי, נשים לב למשמעות הביטוי:

וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל-עֶפְרוֹן, אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי-חֵת, אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף, עֹבֵר לַסֹּחֵר.

ניתן להבין את הפועל 'וַיִּשְׁקֹל' כפועל הנגזר מן השם 'שֶׁקֶל', כשם שהפועל הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר' (כד, יא) נגזר מן השם 'בֶּרֶךְ'. לפי הבנה זו ניתן להבין שלצורך המכר נקראת .

אולם מסתבר הרבה יותר לפרש את הדברים באופן אחר, מתוך ידיעה הסטורית: בתקופתו של אברהם אבינו עדיין לא השתמשו במטבעות. הכסף שימש אמצעי תשלום על פי , ויחידת המשקל נקראת . לפיכך כאשר רצה אברהם לשלם לעפרון ארבע מאות שקל כסף, היה עליו מטילי כסף - אולי כנגד אבני משקל, באופן שהמשקל הכולל של מטילי הכסף יהיה ארבע מאות שקל.

נמצא שהפועל 'וַיִּשְׁקֹל' בפסוקנו מתפרש כמעשה שקילה במובן הפשוט של המלה, וכמקובל בתקופות קדומות.

עוד כדאי לציין לביאור מענין של הרלב"ג (ר' לוי בן גרשום) על שינוי לשון המופיע בפרשה:

עבד אברהם שאל את רבקה: 'הֲיֵשׁ בֵּית-אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ ' (כד, כג), והיא ענתה: 'גַּם-תֶּבֶן גַּם-מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ, גַּם-מָקוֹם ' (כד, כה). על כך אומר רש"י (על פי מדרש בראשית רבה ס, ו): - לינה אחת... והיא אמרה - כמה לינות'. בהסבר הדברים נתקשו רבים.

והנה רלב"ג כותב כך (מהדורת מעליות עמ' 313):

והנה שמעתי בזה מאדוני אבי ז"ל ביאור נאות מאד. והוא, כי 'ללין' הוא מבנין הפעיל, והרצון בו אצלם שזולתו ילין אותו שם, והדבר שהוא בזה התואר לא יקח ממנו האדם כי אם מעט; ו'ללון' הוא מבנין פעל קל, והרצון בו שיהיה לו ממשלה מעצמו ללון שם, ולזה יקח - אם ירצה - כמה לינות.

לפי דברי רלב"ג בשם אביו, בנין הפעיל מביע בדרך כלל משמעות גורמת, וכיון שאין העבד שליט על הדבר, אלא מישהו אחר גורם לו אותו - אשר על כן נקט העבד לשון 'ללין', בבנין הפעיל - לפיכך מסתפק הוא במועט, ואינו מרשה לעצמו ללון אלא לילה אחד. לעומת זאת, כאשר עונה רבקה שיש בבית אביה מקום , שהוא בבנין קל, משתמע מדבריה שיכול העבד לחוש שהוא הפועל בעצמו, ולפיכך יכול להרשות לעצמו ללון כמה לינות.

אכן "ביאור נאות מאד" לדברי המדרש. ואף על פי כן אין הרלב"ג מקבל את הפירוש בלשון הכתובים, ומסיים את דבריו כך:

והנראה, שאין הבדל בין 'ללין' ו'ללון', כי ההפעיל הוא בודד גם כן, לפי מה שנמצא בכתוב; אמר: 'וילן שם כי בא השמש' (כח, יא); 'צדק ילין בה' (ישעיהו א, כא).

גם לבנין הפעיל יש לעתים משמעות שאינה גורמת, שבה פועל האדם עצמו. גם 'ללין' הוא פעולה המתייחסת לעבד אברהם, ולא למארחיו; ולפיכך אין, לדעת הרלב"ג, הבדל בין שאלת העבד לתשובת רבקה.

שבת שלום ומבורך!