אמרו ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! לנו אתה אומר שנאיר לפניך? אתה הוא אורו של עולם, והאורה דרה אצלך; אמר להם הקב"ה: לא שאני צריך לכם, אלא שתאירו לי – כדרך שהארתי לכם. למה? להעלות אתכם בפני האומות, שיהיו אומרים: ראו היאך ישראל מאירים, למי שהוא מאיר לכל העולם. (רבה ט, ה).
מנורת שבעת הקנים העשויה "מקשה אחת", מסמלת את שלמות המשפחה היהודית. שבעה הם בני משפחתו הקרובים של האדם: אב, אם, בן, בת, אח, אחות, "שארו" – בעל או אשה. אלוהם גם שבעת קרובי המשפחה שכהן נטמא להם במותם, והקרובים חייבים להתאבל עליהם. המספר שבעה הוא מספרה של המשפחה השלמה, המסמלת את השלום בין איש לאשתו, בין ילדים להוריהם, בין אחים לאחיות, ובין אבות לצאצאיהם – שלום לכל הכיוונים: למעלה – לאב ולאם, למטה – לבן ולבת, לצדדים – לאח ולאחות, לבן זוג או לבת זוג. (בעקבי פרשיות).
"בהעלתך את הנרת"
"להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". (רש"י).
אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש: כל אדם מישראל הוא בבחינת מנורה ותפקידו להאיר. כשם שלמנורה גוף המנורה ונר המאיר, כך גם אדם מישראל – גופו נמשל לגוף המנורה, ונשמתו לנר, ככתוב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם, הגוף אינו אלא כלי לאור הנשמה. כשם שאהרן הכהן היה מדליק את מנורת המקדש, כך הקב"ה הוא המדליק את מנורת עם ישראל, הוא מוריד את הנשמה לעולם הזה, מדליק את הניצוץ שבה, ונותן לה כוח לדלוק ולהאיר באור עצמי – עד "שתהא שלהבת עולה מאליה". הקב"ה רוצה שהאדם, בכוחו העצמי, יאיר את העולם באור הקדושה, לכן ניתנה לו בחירה חופשית כדי שפעולותיו ייעשו בבחירתו ומרצונו. ונוסיף נשאל, אם אמנם ה"הדלקה" נעשית ע"י הקב"ה, והוא נותן את הכוח "שתהא שלהבת עולה מאליה", איך אפשר לומר "עולה מאליה" – הרי אין זה כלל "מאליה" אלא בכוחו של הבורא?. התשובה נעוצה בכלל ההלכתי (שבת צג, א): "מסייע אין בו ממש". אמנם, הקב"ה "מסייע" ונותן לאדם את הכוח להאיר את העולם, אבל הסיוע אין בו ממשות גשמית, זהו סיוע רוחני, שאין לו השפעה על המציאות הגשמית. את המרחק בין הסיוע הרוחני למציאות הגשמית חייב האדם לעבור בכוחות עצמו, הוא הוא היכול לתרגם את העזר הרוחני שהוא מקבל מהקב"ה למעשים בעולם הזה. הקב"ה רוצה שהדברים הרוחניים יתגלו ויתממשו בעולם על ידי האדם דווקא. בדרך זו משתלבים שני ניגודים: מצד אחד, הקב"ה הוא ש'מדליק' את 'מנורת היהודי', והוא שנותן לה את הכוח שתאיר "מאליה", ועם זאת – היהודי הוא שבוחר, מרצונו העצמי, ליישם זאת בפועל בחיי היום יום.