"המציאות מעידה על שיגעון: הילדים שלנו לא שמורים"

ביום חמישי שעבר היה לבת שלי ערב סרט בסניף וביקשו מכל חניך להביא חטיף. ביום שישי שלפני, היה לבת שלי, בכיתה ב', סיור מבית הספר, וכל ילד רשאי להביא חטיף אחד. הגדול נסע לסרט עם חברים וקנה פופ קורן, בת ה- 12 הזמינה חברה ללמוד למבחן ופינקו את עצמן לשבת על כוס ברד, כי זה נורא עוזר לריכוז. 

בין לבין, לקטנה שבגן הייתה מדורת ל"ג בעומר מוקדמת. היא בגן מודע ואקסלוסיבי, אז היה רק מרשמלו לקינוח ובלי ממרח שוקולד לפיתות על הסאג' שהכנו. אני יכולה לדפדף עוד ועוד אחורה בוואטספ ובזיכרון ולמצוא עוד אלף דוגמאות רק מהשבועיים האחרונים. וכל זה עוד אחרי שהדפתי כמה ניסיונות אמיצים של מי מצאצאיי לקבל צ'ופר ליום של מבחן.

אז תרשו לי לעצור רגע ולשאול שאלה שנראית לי ממש חשובה, מה נסגר איתנו?

אני לא רוצה להיות הדיאטנית המציקה, שמציעה כל הזמן להביא מגש של ירקות חתוכים בזמן שכולם חוגגים עם נוטלה. אבל הורים נכבדים, מדריכים ומדריכות, מורים ומורות, איבדנו את זה. אני יודעת שחלקנו ממש משתדלים למתן ממתקים ולא להגזים, אבל בואו נעשה לרגע זום אאוט ממה שאנחנו רגילים אליו, המציאות היא שפשוט השתגענו. הילדים שלנו לא שמורים. 

גם אם אנחנו מקפידים על מה שיש במזווה, קונים בצורה מושכלת, יודעים למתן ולהגביל, הילדים שלנו חשופים בעולם לכמויות בלתי נתפשות של סוכר, מלח, צבעי מאכל וחומרי טעם. ממתקים מהסוג המוגזם והתעשייתי ביותר. אנחנו בקושי יודעים להגיד מהם הנזקים לטווח ארוך של הצריכה הזאת, כי הילדים שלנו נחשפים במינונים שטרם נראו בהיסטוריה האנושית. הם קבוצת המחקר ואין קבוצת ביקורת, כולם (מי יותר ומי קצת פחות) בניסוי המפחיד הזה.

אני מכירה היטב את הטיעון הרווח, "אם לא ניתן לו בבית – הוא ילך לחפש אצל אחרים", או לחלופין "הוא יהיה אחר כך עוד יותר משוגע על ממתקים". ובכן, אחרי שנים רבות של צפייה בילדים אוכלים, גם במסגרות מקצועיות וגם בחיי האישיים, אני יכולה להגיש לכם בתמציתיות רבה את עיקרי מסקנותיי מהתנהגות האכילה שלהם, כדלקמן:

• ילדים ממש אוהבים ממתקים. מפתיע, נכון? הם אוהבים ממתקים, הם אוכלים אותם בשפע כל עוד זה מתאפשר ויש מעט מאד הבדלים בין ילדים שהבית שלהם מתפקע מרוב אפשרויות לבין ילדים שהבית שלהם מקפיד יותר. אגב, זה נכון גם לרוב המבוגרים. אז עזבו את הטיעון הזה. בואו נדאג שהבית שלנו יהיה שמור ומתון (ולא חופר כמה ממתקים זה זבל ורעל! פשוט מדגים הלכה למעשה אכילת מתוקים מתונה) ואם הם יזללו אצל השכנים, זה עדיף מאשר יזללו גם בבית וגם אצל השכנים.

 

• למדו את הילדים שלכם אחריות באכילה. כמה עוגיות אתם חושבים שכדאי שכל אחד יקח? אם אתם מרגישים שזה מספיק לכם, ממש כדאי לשים את היתר בפח. עודדו אותם לקחת אחריות ולא רק לקבל הנחיות משוטר הממתקים (שהוא, איך לא, אנחנו). הזמינו אותם לספר על פעמים שהחליטו לוותר על ממתק או לקחת רק משהו אחד וחזקו אותם על החלטתם הבוגרת והאחראית.

 

• ודבר אחרון, אל תשאירו אותי לבד. בואו נהיה נודניקים ביחד. בואו נשפיע על הקהילות שלנו, על בתי הספר והגנים, על החוגים ועל הפנאי, כמו שאין שם משחקים חופשיים באש (טוב, אולי ל"ג בעומר זה שבוע פחות מוצלח להגיד את זה), כמו שאיש לא יעלה על דעתו לתת לקטנטנים לחצות לבד כביש או לפעוט לעלות לבד על סולם גבוה, באותו אופן בדיוק ואולי אפילו יותר, חייבים להיות יותר בפוקוס על הבטיחות של התפריטים הקהילתיים שלנו. לדלל הזדמנויות שבהם ממתקים נכנסים רשמית ללו"ז.

בקשו מבית ספר לא להביא חטיף לכל סיור קטן, לכל מסיבה שולית. אל תביאו נקניקיות ל"על האש" של החבר'ה כדי שיהיה משהו מהיר לתת לילדים והם ילכו לענייניהם. אפשר לחגוג ימי הולדת עם פרוסת עוגה אחת לכל ילד בלי חטיפים, אפשר ורצוי בכלל להתרגל לחגוג באמצעות תוכן, משחק ומפגש, בלי אוכל בכלל. לא אוכל בריא וגם לא אוכל לא בריא. פשוט לא אוכל כל הזמן.

כולם דואגים פתאום מסלמונלה? האוכל שלנו נגוע בכל כך הרבה דברים מדאיגים שאנחנו נותנים לילדים רכים מידי בכמויות גדולות מידי ולא יצדיקו פניה דחופה למיון, רק תחלואה כרונית, אינסופית, שתפגע באיכות חייהם, חלילה, לטווח ארוך.

אני אולי נאיבית, אבל אני חושבת שיש למעשה של כל אדם יכולת להשפיע על המציאות של אנשים רבים. בואו נעשה את מה שאנחנו יכולים לעשות ונתפלל על מה שאין אנחנו יכולים לעשות. שיהיה לנו בהצלחה!

הכותבת היא דיאטנית ילדים ומנחת הורים

yulit10@gmail.com