ריאליטי הפיגועים ששודר ביום חמישי על גבי המסכים היה פורנוגרפיה של הרס ומוות במיטבה, ומהדורות החדשות עוד יצטרכו לעשות חשבון נפש עמוק על הביזיון הדוחה הזה, אבל בואו לא ניתמם. כולנו, כולל כותב שורות אלה, אחראים לזה.
אף אחד לא החזיק אף אחד בכוח מול המסך ביום חמישי. כל מי שהתלונן, כתב, זעם, הובך, שכח שיש לו כוח עצום בידיים - הכוח לכבות את הטלוויזיה ופשוט לא להיות שם. אפשר לדון עד מחר במניפולציות התקשורתיות שהערוצים מבצעים בנו כדי להשאיר אותנו דבוקים למסך, אבל אנחנו לא שבויים. יש לנו את הכוח פשוט להחליט לכבות את הטלוויזיה, להגיד עד כאן, לשים שיר טוב, להמשיך את הבינג' או פשוט ללכת לישון. אנחנו חיים בישראל. אם יהיה משהו חשוב באמת, גם אנשים שחיים במחילה תת קרקעית יידעו עליו.
זה מה שנהיה מאיתנו
אבל זה גדול הרבה יותר מזה. מה שקרה ביום חמישי היה פשוט תמונת ראי שלנו, עם האובססיה הדפוקה הזו לתוכניות ריאליטי שמבוססות על השפלה, הרצון הזה להיות מפורסמים לשם הפרסום, לשדר בלייב מאיזה אירוע וליהנות מ 15 דקות של תהילה מפוקפקת והצורך החולני הזה שלנו לרכל ולהראות לכולם שאנחנו יודעים משהו שאחרים לא. ערוצי הטלוויזיה פשוט לקחו את מה שנהיה מאיתנו שלב אחד קדימה.
אני לא חושב שכל דבר שאנו צורכים אמור להיות אינטלקטואלי ומעורר מחשבה. אסקפיזם זו לא מילה גסה. גם לי יש את הגילטי פלז'ר שלי וגם אני נהנה לשבת מול הנטפליקס ולצפות בסדרה גרועה ומטופשת במיוחד, אבל לצורך הזה שלנו לשלוף את הטלפונים הניידים ולתעד את עצמנו בכל רגע, מביך ככל שיהיה, לשתף שמועות וסרטונים, להפוך אנשים כמו אתי כרייף וסיימון לבייב לגיבורי תרבות או לדון דיונים מעמיקים ובלתי נגמרים בגמר של תוכנית ריאליטי כלשהי יש תוצאות והשלכות, וכולנו ראינו אותן ביום חמישי על המסך. זה נורא קל לצעוק עכשיו נגד מהדורות החדשות, ואין ספק שהן הרוויחו את הצעקות האלה ביושר, אבל עד שלא נלמד לקחת אחריות על המעשים שלנו, להבין שכולנו קשורים, שכולנו אחד ושיש קשר בין ההתנהגות שלנו למה שנשקף מבעד למסך, ביזיונות כמו המשדרים מזירת הפיגוע בתל אביב ימשיכו לקרות.