סיפור מוזר מאוד שהסתיים עם מהפך בפסק הדין של בית הדין הגדול לגיור. שני זוגות של בני הפלאשמורה מאתיופיה התגיירו בזהות בדויה לאחר שהציגו את עצמם כאחים וכבניו של יהודי מקהילת ביתא ישראל. על בסיס ההתחזות הם עלו ארצה מכוח חוק השבות, והתגיירו כנדרש בבית הדין הרבני בגיור בזהותם הבדויה.

לאחר שנודעה התרמית החליט בית הדין לגיור לבטל את גיורם ונימק זאת בכך שהמתגיירים לא היו זכאים לעליה על פי חוק השבות ולא היו זכאים להגיע לבית הדין בזהותם האמיתית. כמו כן, מאחר ותנאי הסף של בקשה לגיור כוללים כנות - זהות בדויה במרמה פוסלת את הגיור. בנוסף, הזוגות הציגו את עצמם כאחים ואחיות שאינם נשואים אלו לאלו והמשיכו לחיות לאחר הגיור ללא חופה וקידושין.

ארבעת הנפסלים עתרו לבית הדין הרבני הגדול ובקשו לאשר את גיורם. הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב שלמה שפירא והרב צבי בן יעקב ישבו על המדוכה וכתבו פסק דין רחב היקף,  מסקנת פסק הדין ביחס לטענת המערערים הייתה כי "הערעור מתקבל, גיורם של המערערים תקף. הם יהודים על פי ההלכה ואי אפשר לבטל את גיורם".

פסק הדין חורג ממסגרת הדיון ביחס למקרה הקונקרטי נשוא הערעור, והוא סוקר את ההיסטוריה ההלכתית בנושא הגיור ובנושא הזהות הבדויה החל מהתורה והנביאים, דרך הראשונים והאחרונים, ואף מתבסס על תקדים מספר יהושע כי הגבעונים שבאו להתגייר הציגו את עצמם בזהות בדויה לפיה הם אינם משבעת העמים האסורים בגיור. כמו כן סוקר פסק הדין את חוקי המדינה החל מהתקופה העות'מאנית ועד היום בנושא הגיור, וכן את תולדות העליות מאתיופיה.

פסק הדין מכיל בתוכו גם התייחסות לנושא בקשות גיור המוגשות לשם קבלת אזרחות או לצורך נישואין. יחד עם זאת צוין כי "אין אנו מקלים ראש בממצאים. תרמיתם החמורה של המערערים הייתה ועודנה עילה שבשלה ראוי לנקוט נגדם סנקציות פליליות, אולי חמורות, הן בהקשר של התרמית כלפי רשויות המדינה בכלל והן בהקשר של הונאתו של בית הדין לגיור בפרט". הדיינים בקשו מבית הדין לעדכן את משטרת ישראל והפרקליטות לצורך חקירה והעמדה לדין של הארבעה.