הפגנות למען שחרור החטופים

שלום וברכה

אני מנסה בכל מאודי לאחוז בתפישות מוסריות שאינן נעות לאור מציאות קונקרטית, אלא הן עקרונית ומהוות מצפן ללא קשר לשאלה האם הוא משרת אותי או מזיק לי. גם בסוגיית משפחות חטופים ונעדרים עסקתי באריכות לפני שנים רבות – בפרשת גלעד שליט – ועמדתי בסוגיה זו לא השתנתה.

לפי כל דבר אחר – ליבי יוצא. ליבי יוצא למשפחות שאינן יודעות את גורל יקיריהן; לילדים הנמצאים שם ולקרוביהם הנמצאים כאן; לחוויה הנוראה של נפילה בשבי; וגם ללאום כולו, שחייב להיות שותף עימם במצוקתם, ולראות את המציאות הזו כמצוקה אישית של כולנו. "אבינו מלכנו, הרם קרן ישראל עמך". זה אפוא לא רק אינטרס אישי שלהן. כולנו גם נחטפנו. ליבנו שם.

אחד המקומות שבהם עסקתי בסוגיה זו הוא מאמר מקיף על מעמד קרבת משפחה, שהתפרסם לפני שנים רבות:

"פדיון שבויים: פדיון שבויים מוגדר בהלכה כמצווה עילאית, והוא נחשב כמטרה הראשונית של כספי צדקה. אף על פי כן, נקבע במשנה במסכת גיטין כי "אין פודין את השבויין יותר מכפי דמיהן" (גיטין פ"ד מ"ו), וסוגיית התלמוד הבבלי (גיטין מה ע"א) מנמקת זאת בשני נימוקים שונים: ראשון שבהם הוא חברתי, ובלשון רש"י שם: "אין לנו לדחוק הצבור ולהביאו לידי עניות בשביל אלו". שני בהם הוא נימוק המביט אל העתיד, שכן אפשר שבעקבות הכניעה ללחץ הכלכלי במקרה אחד יסיקו החוטפים כי זהו מקור הכנסה כדאי, ויגבירו את מאמציהם לחטיפות נוספות. בנושא זה נכתבו מאמרים רבים, בעיקר על רקע פרשת גלעד שליט.

ישנם הבדלים מעשיים רבים בין שני הנימוקים. אחד מהם, הקשור לסוגיה בה אנו עוסקים, הוא השאלה האם מותר לאדם לפדות את קרוביו במחיר מופקע. רבי יעקב בן אשר פסק כי "אפילו אם קרובים רוצים לפדותו ביותר מכדי דמיו אין מניחין אותן, אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה, וכן לאשתו שהיא כגופו (טור יורה דעה סימן רנב). ברם, פוסקים מאוחרים יותר התירו לאדם לפדות את קרוביו גם אם במחיר מופקע:

משמע אפי' קרובו אין לפדות ביותר מכדי דמיו מפני תיקון עולם, וכן משמע מדמסיים אבל יכול לפדות את עצמו כו' משמע דוקא עצמו. אבל הב"ח פסק דרשאי לפדותו יותר מכדי דמיהן בין לבתו וקרוביו וכל אדם ואין מוחין, כיון דליכא דוחקא דצבורא, וכ"ש דאין מוחים כשבא לפדות את אשתו אלא דאין מחייבין לפדות את אשתו ביותר מכדי דמיה וכן עמא דבר (ש"ך יורה דעה רנב, ד).

נימוקי הש"ך הם שניים. הנימוק הראשון טוען כי הטעם העיקרי להגבלת זכות הפדיה הוא הנימוק החברתי, ואם כן – כשמוכן אדם לשלם מכיסו את הסכום כולו ואינו נוטל לטורח על הציבור מותר לו לפדות את קרוביו. הנימוק השני הוא "וכן עמא דבר", לאמור: זהו הנוהג הציבורי, ונראה מדבריו כי הוא מצדיק אותו בנימוק האנושי כי לא ניתן להגביל את האדם מלפדות את קרוביו, גם אם יש בכך פגיעה ציבורי.

אני מבקש להדגיש כי סוגיית החטופים על ידי החמאס אינה זהה לסוגיית פדיון שבויים הנמצאת בהלכה, וגם על כך כתבתי פעמים רבות (ראה לדוגמה). אולם את הרוח הכללית ניתן לאמץ גם מהסוגייה של פדיון שבויים במובנו ההלכתי הקלאסי. האתיקה ההלכתית אינה תובעת מהמשפחה להתכחש לרגשות הטבעיים, ואינו דורשת ממנה לשקלל את כל השיקולים הלאומיים. היא מכירה בזכותה לפעול כאשר היא רואה את טובת קרוביה לנגד עיניה. אנו חייבים לתת לכך קול, להיות שותפים במצוקה, ולא לצפות כי תבטל את המבט האישי.

אולם, המדינה חייבת לשקלל את המשימה הזו עם שאר מטרות הלחימה, מתוך מבט ציבורי כללי. היא חייבת לכלול את שחרור החטופים בריאים ושלמים כחלק ממטרות המלחמה, אולם אסור לנו להעמיד רק את המטרה הזו לנגד עינינו. יש לנו מטרה עילאית, והיא לשוב לעצמאותנו ולא להניח לאויב להתקיים כל עוד הוא פוגע בנו, ולאורה יש לפעול. חוסנה של חברה בה לידי ביטוי גם בעמדה הזו, ובעיקר לאור העובדה שכבר למדנו על בשרנו את המחיר הגדול של אימוץ עמדה רופסת באירועים קודמים. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוהינו, וה' יעשה הטוב בעיניו".

כל טוב