שאלה
אני בחורה שבתור ילדה נפגעתי מהרבה מתחים ובעיות שהיו בבית.עכשיו,כחלק מתהליך טיפולי עולים הרבה כעסים,זכרונות ורגשות קשים כלפי ההורים ובני המשפחה. מה מותר לי לעשות עם הרגשות? מצד אחד המטפלת (הדתייה) מאוד מעודדת לדבר על מה שארע כדי לצאת מהמצב הנפשי שבו אני נמצאת כיום וכדי להתחיל לחיות חיים יותר אמיתיים ובריאים נפשית ופיזית. אני מדברת על הדברים רק עם המטפלת ועם מספר מצומצם של חברות תומכות, אבל זה תמיד מלווה בהרגשה קשה מאוד. מותר לי לספר לשון הרע על בני משפחתי ועל הורי בפרט? ומה עושים עם הרגשות? אני מלאה בהמון רגשות קשים של פחד,כאב ורתיעה מחלקם,זה מותר? אני אמורה לאפשר לרגשות האלה לצאת?
מצד אחד הרגשות קיימים והדברים קרו ועוד קורים,והעובדה ששנים רבות כ"כ החזקתי אותם ולא דיברתי עליהם רק גרמו לתופעות פיזיות ונפשיות מאוד לא נעימות. אבל מצד שני- זה המשפחה שלי, ההורים שלי!אין לי שום עניין לפגוע באף אחד,למרות שמה שנגרם מהמצב הזה הוא התרחקות שלי והבעת פגיעה מהצד שלהם.
מה מותר לי לעשות? מותר לי לדבר? מותר לי בכלל לחשוב רע, או שאני צריכה לחשוב טוב כדי שאוכל לכבד את הורי כמו שצריך?
סליחה על האורך, ומקוה שזה ברור, תענו לי בבקשה בהקדם כדי שאוכל להתחיל לקחת צעד קדימה מהג'יפה שבו אני תקועה... תודה רבה!
תשובה
בס"ד
את יודעת שכשיש פצע ומטפלים בו הוא יכול להתרפא. מנקים אותו, מחטאים אותו חובשים אותו שלא יתלכלך ובדרך כלל זה מספיק והוא מתרפא מאליו.
ממש כך גם בנפש. לא צריך לחטט. זה אולי מעורר זכרונות ומחזיר כוחות אבל זה לא הריפוי.
רק הניקוי הוא החשוב. הדיבור עם החברות על ההורים הוא לא ממש נכון. זה בודאי מועיל לך להפתח ולא להסגר אבל הדיבור הזה אוי כבר היה מספיק. לפי מכתבך את כעת מספיק פתוחה ומשוחררת ולדעתי את צריכה להפסיק לדבר על ההורים מה שצריך לעשות הוא לדבר איתם ובכבוד.
אני קורא במכתבך שהדברים עדין נעשים ולכן אני מציע לך לאסוף כוח וללכת לדבר עם מי שעושה בדרך של כבוד גדול ובדרך של עוצמה שקטה.
אימרי אני עכשיו כבר גדולה לא משנה מה היה בעבר אני מבקשת להפסיק עם זה וזה.
מבקשת מאוד בעוצמה הכי שקטה שאת יודעת להפיק מעצמך.
בהצלחה