צ'רלי צ'אפלין לא היה יהודי

אינני מומחה לקולנוע ואין לי שום עדיפות על איש בכל הקשור לזהות יהודית - אך אני מוצא לא פעם את החיבור בין השניים כעניין מרתק למדיי. אני ממהר אל בית הקולנוע כשמוקרנים בו סרטים להם מסר ישיר או עקיף סביב הסוגיה. הקולנוע, העומד במרכזה של היצירה התרבותית בת זמננו, מהווה זירת יצירה פורייה בכל הקשור להתמודדות עם הזהות היהודית. הדבר בא לידי ביטוי בשתי זירות מרכזיות: סרטים ישראליים ושאינם.

מביא רוח רעננה מהמחקר

החלוקה הזו עומדת ביסודו של ספר חדש מאת יובל ריבלין, "העכבר ששאג". ריבלין הינו מרצה מוכר ומוערך לקולנוע ולהיסטוריה. הוא מרצה ב"מרכז יעקב הרצוג" ללימודי יהדות (קיבוץ עין צורים), במכללת "אפרתה", ב"מכון ון-ליר" ומשמש כרכז מגמת הקולנוע והתקשורת בתיכון הדתי "הימלפרב". מאחוריו רקורד מרשים של פרסום מאמרים בנושאי קולנוע וזהות יהודית, בעיקר בעיתון "מקור ראשון" בו כתב כמבקר קולנוע.

מבחינתו של ריבלין, הקולנוע אינו מטרה אלא אמצעי. הסרטים, הדמויות והיוצרים - משמשים עבורו כניצבים בדרך אל מסקנות תרבותיות והיסטוריות. כך כשהוא מבקר את סרטים ישראליים ופופולאריים בין 2004 ל-2008, שאבן הבוחן היא העיסוק בענייני משפחה וזהות. לאור הנר המשפחתי בוחן ריבלין את "האושפיזין" וקובע כי תכלית העלילה היא "הערגה לתיקון משפחתי. הרצון לכונן תא משפחתי איתן". אותו הנר משמש לבחינת "מדורת השבט", כשריבלין מבחין במגמה המתרחקת מחיקה החם של המשפחתיות והקהילתיות אל חיים אינדיבידואליסטים, אנטי-קהילתיים, כשהמשפחה מהווה משענת "רק ברגע שבו הם (בני המשפחה - י.א) מוותרים על תביעתם למסגרת משפחתית נוקשה ולצייתנות עיוורת".

פרקים אחרים ונרחבים מהספר מתמקדים באישיותם של יוצרים מרכזיים בקולנוע: וודי אלן שבאמצעות סרטיו מתחקה אחר שורשיו היהודיים (ונשאר איפה-שהוא באמצע הדרך שבין העולם היהודי לבין העולם המודרני); סטיבן ספילברג המשלים, באמצעות דמויות שחקניו, עם הגורל היהודי אשר נועד להם; האחים איתן ויואל כהן, שלטענתו של ריבלין "היו ונותרו יהודים נודדים ואין בכך כל פגם"; ולבסוף, כקוריוז די משעשע, דמותו של צרלי צאפלין שהפך ליהודי הכי לא יהודי בעולם הקולנוע.

איך לספר את השואה?

חלק משמעותי מהספר עוסק בשואה וקולנוע. סביב החיבור הזה נכתב רבות, אך כאמור, עבור ריבלין משמש החיבור הזה כאמצעי לבירור הגדרת הזהות היהודית. מאמריו של ריבלין מצליפים ב"רשימת שינדלר" של ספילברג ("נעשה לו עוול בהנצחת דמותו כרדודה ופשטנית"), ב"ניצחון הרוח" (המתמקד בלב התופת אך בוחר שלא להישיר אליה מבט), ב"קורצק" (המתעלם מהשמדת יהדות אירופה ומעדיף להשתמש בצבעים ורודים לציור תמונת העולם), או ב"החיים יפים" ("השואה לא הייתה משחק ילדים... לא ניתן לשווק את מחנות הריכוז בשום דרך"). במעבר חד זונח ריבלין את שוט הביקורת ומהלל את "ללא גורל" כסרט השואה האולטימטיבי.

מסקנתו של ריבלין מעיסוק הקולנוע בשואה, ראויה להתייחסות נפרדת, או אולי בכלל לפולמוס בין חוקרים, שכן עבורו "כל ניסיון קולנועי להתמודד עם השואה, לנסות לשחזר את התופת, מחדד לא רק את חוסר היכולת לשחזר את השואה, אלא גם את הבעייתיות שבקולנוע, כאמנות בעלת מגבלות מימטיים בלתי עבירים... יוצרי הקולנוע נתקלים שוב ושוב במחסום אמנותי המונע מהם לעבור ומכשיל כל ניסיון לעבד את חומר הגלם ההיסטורי של הזוועה ליצירת אמנות". התקווה היחידה, מבחינתו, לקולנוע המסוגל להסתכל לזוועה בעיניים ולספר את סיפור השואה, היא בהתמקדות הסרט בסיפור בודד, אחד. צימצום היריעה הקולנועית ותיאור מהלך האירועים בלבד, "מבלי למצוא בהם לקח דידקטי", כדי ליצור קולנוע "שלא יציע תשובה ברורה אלא יעורר בעיקר שאלות".

שבט הביקורת

מעט מאוד נכתב על קולנוע וזהות יהודית. עולם המחקר, דל עד מאוד. לפני כשנה יצא ספרו של פרופסור עומר ברטוב, "היהודי בקולנוע" ("עם עובד"), שניתן להגדירו כחלוץ בתחום העיסוק הזה. בספרו הציג ברטוב ארבעה אב-טיפוסים מרכזיים של דמות היהודי בקולנוע וזו הייתה טענתו המרכזית.

טענה מרכזית, תזה אחידה, היא אולי העיקר החסר מספרו של ריבלין. לא חשתי באיזו טענת מחץ השזורה בין פרקי הספר, הנתמכת בטענות סדורות, המובילה לכדי השקפת עולם חדשה, באמצעות הקולנוע. לא אחת, התחושה היא כי מדובר באסופת מאמרים, הרבה יותר מחיבור אחיד ושיטתי.

ואולי החיסרון מהווה יתרון. ספרו של פרופ ברטוב, אותו הזכרתי, אינו מיועד לקורא מן השורה, כמוני, המבקש לברר סוגיה קולנועית-תרבותית, מבלי להזדקק לכל כובד משקלו של המחקר האקדמי. ריבלין מרתק - הוא כותב עיתונאית, אך לא מפסיק לשאוב מהמקורות היהודיים או להביא רוח רעננה מהמחקר. הוא מצטט סצנות חשובות, מדלג על החלקים הלא-רלוונטיים, ממהר אל השורה התחתונה מבלי להלאות את הקוראים בדרך האפורה והמשמימה.

צר לי כי דווקא הפרק בו מתמקד ריבלין ביצירה הקולנועית הדתית, היה קצר ולא ממצה. היו בו הרבה מאוד מחיאות כפיים ל"מעלה" ולבוגריו, אך יריעה קצרה מדיי עבור נושא כה משמעותי. ריבלין מתאר את הרוח הנושבת בין מסדרונות "מעלה" והיא הדיסוננס בין תמונת העולם הדתית המושלמת לבין המשברים והאתגרים של החיים - אך משאיר את הקוראים עם טעם של עוד. הלוואי ויאזור כח לכתוב על כך בספרו הבא.

בשורה התחתונה, עבור כל העוסקים בחיבור היהודי-קולנועי, הספר בגדר חובה. שזורים בו רעיונות מרתקים לעבודה פדגוגית בנושאי הזהות היהודית. עבור עולם המחקר, הוא מהווה קריאת כיוון, פריצת דרך, תקווה להמשך עיון והרחבה. לקוראים מן השורה מזדמן עיון חוזר אל סרטים מוכרים, בהם ימצאו רובד פנימי, תשובות מורכבות או שאלות חסרות מענה. מרתק, זה בטוח.

"העכבר ששאג", יובל ריבלין (בהוצאת "טובי" ו"מרכז יעקב הרצוג"), 291 עמודים.