מבעד למראה - מעתניאל דרך צייטלין לבמת התיאטרון

בוקר אחד, אחרי ששוב חתכה את עצמה, מגלה ספיר שההשתקפות שלה במראה - נעלמה.
רז מקיאה בכל בוקר כשהיא מביטה בעצמה במראה והייתה מעדיפה פשוט להעלם. יחד עם חברות הן עוברות מבעד למראה, האחת להחזיר לעצמה את הבבואה שלה והשנייה, למצוא לעצמה השתקפות חדשה ומושלמת.

זהו סיפורה של ההצגה המסקרנת 'מבעד למראה' אותה מציגים קבוצת נוער דתי, בנים ובנות מתיכון צייטלין בתל אביב בשיתוף פעולה מעניין עם בית הספר למשחק הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין, הממוקם בלב שכונת התקווה.

גם במאי ההצגה יאיר מוסל, בוגר הסטודיו, הוא דמות מעניינת במיוחד. מוסל הוא בוגר ישיבות חיספין ועתניאל, הוא היה מאנשי כיתת הכוננות הראשונה שהוקפצה לזירת הרצח בישיבה בעתניאל לפני 13 שנה בו נהרגו ארבעה מתלמידי הישיבה. החוויה הקשה הביאה אותו בדיעבד להחלטה להגשים את החלום שלו וללמוד משחק. "היה שם משהו שהעלה בי את השאלה האם אני עושה את מה שאני חושב לנכון, למרות שכבר לפני היו לי מחשבות ללמוד תיאטרון אך הפיגוע היה הטריגר שדחף אותי לעשות את זה בפועל", מספר מוסל ל'כיפה'.

מהישיבה בעתניאל לבמת התיאטרון

מוסל לא וויתר והלך בתור בחור ישיבה בעתניאל ללמוד בסטודיו לאומניות התיאטרון, "משחק זה לא דבר שממליצים עליו צריך שיהיה שיגעון לדבר וזה נכון לגבי כולם וודאי למי שמגיע מרקע דתי. אך למרות זאת עבורי זאת הייתה חוויה ענקית כשאת השנה הראשונה של המכינה של הסטודיו עשיתי תוך כדי שיעור ו' בישיבה וראש כיתת הכוננות. זה היה קשה גם פיזית מבחינת הנסיעות וגם מבחינה רוחנית הניגודיות של להיות על קו התפר ולחיות את שני העולמות בו זמנית מחייה אותי", הוא מספר.

מוסל יזם את שיתוף הפעולה עם תיכון צייטלין, לאחר מספר שנים בהם ניהל שיתוף פעולה דומה עם קבוצה של בני נוער דתיים מתיכון ראשית ובמהלך השנה האחרונה כתב וביים את ההצגה עם קבוצת תלמידים מעורבת (6 בנות ובן) את ההצגה. "זה אתגר אותי כי הייתי צריך להיכנס לכל מיני גבולות מה נוח מבחינה דתית, אך למרות זאת האתגר הזה יצא מצוין וזה לא היה יוצא כך לולי השילוב של הבנים והבנות", טוען מוסל.

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=9oc3TMV53zY[/embed]

לשאלה עד כמה הייתה משמעות לעובדה שהוא עצמו דתי ובוגר ישיבה אל מול הנערים הוא משיב שהוא מניח שהייתה לכך משמעות גם עבורם אך בעיקר עבור בית הספר והמשפחות. "צייטלין לא היו מסכימים אם לא הייתי המתווך, אני על התפר כבוגר ישיבות ומצד שני בוגר הסטודיו למשחק מה שמאפשר את הקיום של כל הדבר המיוחד הזה".

לדבריו, התיאטרון בציבור הדתי עוד לא בשיא כוחו אך יש שיפור משמעותי בנושא. "המצב משתפר מאד מהתקופה בה הרב אגוזי בישיבה בחיספין לקח אותנו להצגת תיאטרון וזה היה מעשה חריג במיוחד שגרם לו לחשוש שיאבד את משרת ראש הישיבה בגללו".

לא מאמין בפחדנות רוחנית

אך עדיין מוסל מכיר בכך שאת המסלול בו הוא בחר לא רבים בוחרים, "לפניי לא היה תלמיד דתי ובטח לא בוגר ישיבה וגם אחריי לא היו אך אני לא מאמין בפחדנות רוחנית ולא מאמין לא ללכת למשהו מפחד ההתקלקלות כמו שהולכים לצבא ולא חוששים אפשר ללכת גם למקומות אחרים שאמנם יותר קשים ויותר בוהמיינים. צריך ללכת לתיאטרון לא כדי לתקן עולם במלכות שד-י אלא מתוך אהבה לתחום ולדעת לעשות שם את ההתנהלות הנכונה יותר מידי אנשים מתוכנו הלכו למקומות שלא מתאימים להם מתוך כל מיני עקרונות".

ספיר שדאור, בת 17 מתל אביב, תלמידת תיכון צייטלין ומדריכה ב'בני עקיבא' בבית דגן, משחקת בהצגה וחברה בקבוצת התיאטרון מזה למעלה משנה, מספרת ל'כיפה', "זאת הייתה חוויה מדהימה, בבית הספר אנחנו לא קבוצה הכי מחוברת כל אחד מכיתה שונה, אך העבודה המשותפת חיברה אותנו וזה תהליך גדול שעברנו יחד".

"הרעיון שבבסיס ההצגה מבוסס על סיפורים אישיים של השחקנים ולכן זה נגע בכל אחד מאיתנו הרבה יותר כשהכרנו את הדמויות שעליהן מבוססת ההצגה. זה התחיל מסצנות שהבאנו ליאיר והוא פשוט חיבר מזה את ההצגה", מספרת שדאור.

(צילום: רדי רובינשטיין)

לדבריה, הסיפוק מההצגה גדול גם בשל התגובות הנרגשות של אלו שכבר צפו בהצגה, "התגובות מדהימות, אנשים הגיעו אליי ובכו וזה מרגש במיוחד וגרם לי גם לבכות איתם. הנושאים שההצגה עוסקת בהם לא פשוטים ואני שמחה שזה מצליח לעבור לצופים".

ההצגה שמוגדרת על ידי התיאטרון כ"מסע של גילוי וקבלה עצמית והתמודדות עם החלקים האפלים שבתוכנו", תעלה במסגרת פסטיבל "סתיו תיאטרוני" בצוותא, ולאחר מכן במסגרת פסטיבל "התקווה" של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, לצד הפקות נוספות של פרויקט התיאטרון הקהילתי שמפעיל הסטודיו עם אוכלוסיות שונות בתל אביב.