תרבות - פגישה לאין קץ / נתן אלתרמן

פגישה לאין קץ / נתן אלתרמן

בשירו המקסים של נתן אלתרמן - ´פגישה לאין קץ´ - טמונים כמה רעיונות יסוד: המרכזי שבהם הוא העצירה מהמולת החיים על מנת שלא ליפול לידי השיגרה.

רועי שמיר
ט"ו סיון תשס"ו, 11/06/2006 00:00

מתי בפעם אחרונה עצרת והסתכלת למעלה?

השיר

כי סערת עלי, לנצח אנגנך

שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!

תשוקתי אלייך ואלי גנך

ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!

 

לספרים רק את החטא והשופטת.

פתאומית לעד, עיני בך הלומות,

עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,

תאלמי אותי לאלומות.

 

אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.

לבדי אהיה בארצותייך הלך.

תפילתי דבר איננה מבקשת,

תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!

 

עד קצווי העצב, עד עינות הליל

ברחובות ברזל ריקים וארוכים,

אלוהי ציווני שאת לעוללייך,

מעוניי הרב שקדים וצימוקים.

 

טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,

אל תרחמיהו בעייפו לרוץ,

אל תניחי לו שיאפיל כחדר

בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.

 

שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,

שם רקיע לח את שיעולו מרעים,

שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת

ואני אקוד לה וארים.


ואני יודע כי לקול התוף,

בערי מסחר חרשות וכואבות,

יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף

את חיוכנו זה מבין המרכבות.

תחושות

לכל אורך השיר ניתן לראות את ההתפעלות של המחבר ממושא הכתיבה שלו. על מה הוא כתב – לא באמת משנה, הכל תלוי בקורא. זו יכולה להיות השירה, העולם, התורה, הטבע או כל דבר אחר. מה שיותר חשוב הוא התחושה: "לנצח אנגנך שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים" רגשות כ"כ חזקים, אהבה כ"כ חזקה שמתבטאת בנתינה: "תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת הא לך", אהבה שמתבטאת בנתינה לזולת "אלוהי צווני שאת לעוללייך מעוני הרב שקדים וצימוקים".

אישית הייתי אומר שאלתרמן מדבר על תל אביב – העיר בה גר ואותה אהב. לכל אורך השיר מתבטא הנוף העירוני ובדימויים נפלאים כמו "עת ברחוב לוחם שותת שקיעות של פטל" ועוד. גם בשיר זה כמו בעוד שירים של אלתרמן ניתן לראות את מוטיב הטבע ובמיוחד בבית השישי (עוד שיר מדהים של אלתרמן הוא השיר "ירח" שכולו שיר הלל לטבע).

עזיבה ונתינה

לכל אורך השיר מתמודד אלתרמן עם האנשים שעוזבים, לאו דווקא במובן הפיזי, את העיר (או כל דבר אחר כפי שהזכרנו לעיל). בתחילה הוא מציע להתעלם מ'העוזבים'- "לבדי אהיה בארצותייך הלך". אך, כמו שכל מי שאהב אי פעם משהו יודע, כשאוהבים משהו רוצים לחלוק אותו עם האחרים. אי אפשר להתעלם מהרצון הפנימי הזה מ"האלוהים" הפנימי ואכן בבית הבא אלתרמן מציין זאת "אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוני הרב שקדים וצימוקים" כאשר 'השקדים והצימוקים' הם תרומתו הצנועה, הענייה, לאלה שהולכים ברחובות ברזל ריקים וארוכים.

שיגרה וקידמה

הייתי רוצה להתמקד בבית האחרון. בבית האחרון אלתרמן רואה מה קורה לעירו (המטפורית) האהובה – הניכור הטכנולוגי, המכאניות "לקול התוף", "ערי מסחר חרשות וכואבות", "מבין המרכבות". הקרות הזו מחזירה אותנו לשורה בבית הרביעי "ברחובות ברזל ריקים וארוכים". אין כאן אמירה נגד הקידמה, קידמה זה דבר רצוי, האמירה היא נגד המכאניות וחוסר תשומת הלב. בנייה ללא חשיבה, גושי בטון ללא צורה, מחלפים על מחלפים והאפאטיות של התושבים (כולם, כמובן, מטפוריים). אנשים שהולכים ממקום למקום בלי לשים לב, רובוטים כמו האנשים ב'זמנים מודרניים' של צ'פלין.

שיגרה, זה קורה לכולנו – השקיעה בעבודה, בלימודים – במעשים היומיומיים שלא נותנים לנו להרים את הראש ולראות את הדברים שאנחנו אוהבים. נחזור לשאלה ששאלנו בהתחלה: מתי בפעם אחרונה עצרת והסתכלת למעלה? אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי זאת. הלכתי ברחוב יפו (המאוד לא מטפורי) ומשום מה, ללא כל סיבה, הסתכלתי למעלה. מעל החנויות הפשוטות התגלתה עיר שלמה שאף פעם לא שמתי לב אליה. ארכיטקטורה, חבלי כביסה, מרזבים משונים וכד'. מאז עשיתי לי מנהג לעצור מדי פעם ולהסתכל למעלה. באמצע הרחוב, באמצע הלימוד, באמצע העבודה... באמצע כל פעולה שגרתית - לעצור ולהסתכל על מה שאני עושה מלמעלה. אני חוזר ורואה את מה שאני עושה באור חדש, באור שונה וע"י כך נותן משמעות לשיגרה המשמימה. אם נסגל לעצמנו "הסתכלות למעלה", נחשוב מחוץ לקופסא, גם אם בדברים קטנים ופשוטים כמו הליכה ברחוב - נוכל לראות דברים חדשים, דברים שנראו לנו בתחילה חסרי חשיבות, דברים שנשחקו ע"י השגרה. ע"י תשומת לב לדברים הללו נחכים, נרגיש יותר טוב עם מה שאנחנו עושים והכי חשוב נזכה יום אחד "לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות".

 

לחצו על הלייק ותקבלו את כל הסיפורים לפייסבוק שלכם
תגובות
כתוב תגובה



תמונה
1. הו לא!!!
אילה 6/12/2006
לקטוף את חיוכנו מבין המרכבות, זה כמו לראות את רומא ולמות.
השיר מדבר על הטוטאליות שבאהבה, שבאומנות, ממש עד מוות.
תמונה
2. יפה מאד
אני 6/13/2006
באמת היה קשה לי להבין עד עכשיו מה השיר רוצה.גם מה שכתבת לגבי השיגרה והקידמה ממש נכון
תמונה
3. דברים נאים, אולם לא הם העניין
שלומי 6/14/2006
השיר הזה מדבר על אלוהים.
תמונה
4. מישהו יודע מה זה "לספרים רק את החטא והשופטת"? (ל"ת)
תודה 6/14/2006
תמונה
5. מדהים
ענבל 6/14/2006
תודה על החידוש! אף פעם לא העמקתי ככה בשיר המדהים הזה. תודה תודה.
תמונה
6. ניתוח מענין. אשמח לראו
מיפז 7/3/2006
תמונה
7. ניתוח מענין. אשמח לראו (ל"ת)
מיפז 7/3/2006
תמונה
8. ניתוח נפלא.
עמוס מדר 7/19/2006
לא בדקתי עד כמה הוא קוהרנטי, אבל המסר שלו הוא נפלא, ללא ספק. אהבתי בעיקר את מה שכתבת בפתיחה, כשלא ניסית "לכלוא" את השיר במסגרת של שיר אהבה לאשה נניח, אלא השארת אותו מופשט ונתון לאינטרפרטציה אישית של הקורא.
תמונה
9. מעניין ומחכים
צהלה 12/9/2006
הפיסקה האחרונה ממש מתאימה לניתוח של השיר "ירח"שאותו הזכרת. אגב, יש ניתוח מעניין מאד של השיר בספרה של מירה קידר "רצוא ושוב" שם היא קושרת את השיר ליחסי אדם ואלוקים.
הניתוח שלך שקושר את השיר לאורבניות ולת"א בפרט מעניין מאד,פתח לי פתח נוסף בהסתכלות על השיר הזה.וגם בהחלט הגיוני מהיכרות עם האיש ויצירתו.רעיון יפה!
תמונה
10.
טלולה 1/8/2007
תשמע רועי שמיר, הפרשנות שלך מאוד לרוחי. אהבתי את השיר הזה מאוד בילדותי, בעיקר את המלודיה קורעת הלב.....שמעתי אותו שוב לפני כמה ימים ומאז אני לא מפסיקה לפזם אותו....
נגע לי מה שכתבת על "הסתכלות למעלה"....כלכך נכון...
תמונה
11. על המוזה
אבידור 10/28/2006
השיר הוא שיר אהבה של המשורר למוזה
תמונה
12. ממש גרם לי לחשוב
שימי 4/24/2007
רועי, ניתוח מעניין עד מאוד.
אהבתי שהפרשנות שלך לשיר נשארה מעט פתוחה,לא ברור למי השיר מיוחס ואהבתי שהשארת זאת כך
תמונה
13. אני חושבת
לימור 5/15/2007
שהשיר הזה כל כך יפה מפני שאפשר ליחס לו הרבה ]רשנויות: יחסים עם אלוהים, עם המוזה, עם העיר ועם אישה. הכול פתוח.
תמונה
14.
הדס 5/19/2007
היי-
אני אוהבת את האתר שלכם כי אתם מפרשים את השרים מנקודת מבת שונה ויחודית שלכם.אני חושבת שזה נכון כי אף פעם לא נוכל באמת באמת לדעת מה היתרוצץ בליבו של המשורר כשהוא כתב אותו.
מאידך אני לא חושבת שעל שיר כולכך עמוק ויפה יש מקום לדבר רק על הבית האחרון שלו.למרות שמה שכתוב על בית הזה מאוד יפה.
רצתי לנסות גם ולפרש את השיר אבל זה קצת קשה לי אני אשמח לעזרה
כי סערת עלי,לנצח אנגנך..
אולי באמת זו המוזה כמו שמשהוא פה אמר אולי זה החוסר שקט שיש לכותבים בלב.הניגון הוא מוטיב בספר כוכבים בחוץ "בלי הכוכבים שנישארו בחוץ."
מוטיב שמשאיר את המשורר כבול אליו עוד חוזר הניגון...לנצח אנגנך. הוא מנשא לשוא להוציא את המחשבות והחוסר שקט מהראש שלו על כן הוא בונה חומה ולשוא מציב דלתות.

פיתאומית לעד,אולי זו המדינה שכול פעם מתחדשת וגודלת אולי זו אישה מיוחדת או אלו שוב המחשבות שמתרוצצות לו בלב,וגם כשהוא חושב שהגיע שקט המחשבות יחזרו אילו בפיתאומיות.
עת ברחוב לוחם..תאלמי אותי לאלומות. כלומר אורך חיים שגרתי ובחברת אנשים גורם לו להרגיש ממוצע הוא הופך להיות חלק מהעדר חלק מהאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.לבדי אהיה בארצותיך הלך.
שוב כפילות משמעויות
אולי זו אישה אולי זו המדינה....
"תפילתי דבר איננה מבקשת"
אין לו דרישות גדולות
התפילה שלו אחת והיא אומרת הא לך..הוא רק מבקש קירבה חום אהבה משהוא שסוף סוף יבין אותו.

"ברחובות ברזל ריקים וארוכים"התיעוס והבנייה הפחה את היופי של המדינה למנוקר ועכשו גם הטבע קר כמו הלב הסבוך

סליחה על השגיעות כתיב..את ההמשך פחות או יותר כתבתה...

תמונה
15. לא סתם כל אחד מקשר את השיר למשהו אחר
עידו כהנא 3/12/2008
לפי דעתי ודגש על לפי דעתי כדי לא לקבוע אף עובדה לגבי השיר המדהים הזה, השיר מסמל עבור כל אחד משהו אחר, עבורי למשל הוא העביר רגש מאוד חזק של אהבה למקום שאתה גר בו, העיר, הארץ בעצם כל מה שמסביבי ולהגיד תודה על הכל.
תמונה
16.
עין.פה 12/17/2009
מדהים, יפה במובן הפיוטי של המילה לא כמו שאנחנו יפה כמעט סתם על כל דבר נחמד בעינינו.יפה לאחר עצירה והסתכלות כלפי מעלה.
תודה!
תמונה
17. לי יש ניתוח שונה
שי 8/5/2011 7:05:00 AM
לדעתי נתן אלתרמן כותב כאדם המאוהב עד כלות, למרות שהוא כועס, ולעתים סובל מהקשר הזה.
"שווא חומה אצור לך, שווא אציב דלתיים"- הוא מנסה להתעלם מהאהבה הזו, אך לשווא. לא אכתוב פה את הניתוח השלם.
תמונה
18. פרידה מהורים אהובים
זהבה גורביץ 12/24/2011 11:23:00 AM
אני מחפשת שיר מתאים שיבטא את רגשותי אהבתי וגעגועי להורים שאינם עוד.מילותיו של אלתרמן "כי סערת עלי לנצח אנגנך"...מבטא את סערת ליבי וגעגועי.23 אחרי מות אבא ו 7 שנים אחרי מות אמא,אנו נפגשים ליד קברה, בנים נכדים ונינים ונפרדים שוב ושוב.ומבית העלמין לסעודת סבתא".אשמח לקבל הצעה לשיר מתאים לסערת רגשןת וגעגועים.
תמונה
19. תגובה לזהבה- מס´ 18
ישנן בנות 5/1/2012 6:59:00 PM


השיר :ניגונים


הגבעטרון
מילים: פניה ברגשטיין
לחן: דוד זהבי




שתלתם ניגונים בי אימי ואבי
ניגונים מזמורים שכוחים
גרעינים גרעינים נשאם לבבי
עתה הם עולים וצומחים
עתה הם שולחים פאורות בדמי
שורשיהם בעורקי שלובים
ניגוניך אבי ושירייך אימי
בדופקי נעורים ושבים

הנה אאזין שיר ערשי הרחוק
הביע פי אם אלי בת
הנה לי תזהרנה בדמע ושחוק
איכה וזמירות של שבת
כל הגה יתם וכל צליל יאלם
בי קולכם הרחוק כי יהום
עיני אעצום והריני איתכם
מעל לחשכת התהום
תמונה
20. אולי הנושא היא ה"מוזה"
עודד ישראלי 6/9/2012 3:07:00 AM
אם המוזה - אותה אלת ההשראה שנחה על היוצר, המשורר, מפתיעה אותו שוב ושוב בכל זמן ומקום (ביכולתה להעניק לו כשרון להביט במציאות ולהפוך אותה לשלל דימויים מקסימים ולשיר), ודוחפת אותו ליצור, לכתוב - היא הנושא של השיר, אזי הכל בשיר בהיר וברור. מהפתיחה, ועד הסוף המר-מתוק.

המשורר הוא העבד של המוזה - אותו כישרון התבוננות, יצירה וכתיבה חסר פשר שאי אפשר ללמוד אותו, ואפילו הוא עצמו אינו יכול להבין מניין בא ואם ישאר לנצח או יעלם מחר בבוקר - אבל נראה שהמשורר הזה מאוד אוהב את המוזה ששולטת בו, ומצפה שתמשיך לדחוק בו בטובענות, עוד ועוד עד יום מותו...