מתי בפעם אחרונה עצרת והסתכלת למעלה?
השיר
כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים!
לספרים רק את החטא והשופטת.
פתאומית לעד, עיני בך הלומות,
עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל,
תאלמי אותי לאלומות.
אל תתחנני אל הנסוגים מגשת.
לבדי אהיה בארצותייך הלך.
תפילתי דבר איננה מבקשת,
תפילתי אחת והיא אומרת: הא לך!
עד קצווי העצב, עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים,
אלוהי ציווני שאת לעוללייך,
מעוניי הרב שקדים וצימוקים.
טוב שאת ליבנו עוד ידך לוכדת,
אל תרחמיהו בעייפו לרוץ,
אל תניחי לו שיאפיל כחדר
בלי הכוכבים שנשארו בחוץ.
שם לוהט ירח כנשיקת טבחת,
שם רקיע לח את שיעולו מרעים,
שם שקמה תפיל ענף לי כמטפחת
ואני אקוד לה וארים.
ואני יודע כי לקול התוף,
בערי מסחר חרשות וכואבות,
יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף
את חיוכנו זה מבין המרכבות.
תחושות
לכל אורך השיר ניתן לראות את ההתפעלות של המחבר ממושא הכתיבה שלו. על מה הוא כתב – לא באמת משנה, הכל תלוי בקורא. זו יכולה להיות השירה, העולם, התורה, הטבע או כל דבר אחר. מה שיותר חשוב הוא התחושה: "לנצח אנגנך שווא חומה אצור לך שווא אציב דלתיים" רגשות כ"כ חזקים, אהבה כ"כ חזקה שמתבטאת בנתינה: "תפילתי דבר איננה מבקשת, תפילתי אחת והיא אומרת הא לך", אהבה שמתבטאת בנתינה לזולת "אלוהי צווני שאת לעוללייך מעוני הרב שקדים וצימוקים".
אישית הייתי אומר שאלתרמן מדבר על תל אביב – העיר בה גר ואותה אהב. לכל אורך השיר מתבטא הנוף העירוני ובדימויים נפלאים כמו "עת ברחוב לוחם שותת שקיעות של פטל" ועוד. גם בשיר זה כמו בעוד שירים של אלתרמן ניתן לראות את מוטיב הטבע ובמיוחד בבית השישי (עוד שיר מדהים של אלתרמן הוא השיר "ירח" שכולו שיר הלל לטבע).
עזיבה ונתינה
לכל אורך השיר מתמודד אלתרמן עם האנשים שעוזבים, לאו דווקא במובן הפיזי, את העיר (או כל דבר אחר כפי שהזכרנו לעיל). בתחילה הוא מציע להתעלם מ'העוזבים'- "לבדי אהיה בארצותייך הלך". אך, כמו שכל מי שאהב אי פעם משהו יודע, כשאוהבים משהו רוצים לחלוק אותו עם האחרים. אי אפשר להתעלם מהרצון הפנימי הזה מ"האלוהים" הפנימי ואכן בבית הבא אלתרמן מציין זאת "אלוהי ציווני שאת לעוללייך, מעוני הרב שקדים וצימוקים" כאשר 'השקדים והצימוקים' הם תרומתו הצנועה, הענייה, לאלה שהולכים ברחובות ברזל ריקים וארוכים.
שיגרה וקידמה
הייתי רוצה להתמקד בבית האחרון. בבית האחרון אלתרמן רואה מה קורה לעירו (המטפורית) האהובה – הניכור הטכנולוגי, המכאניות "לקול התוף", "ערי מסחר חרשות וכואבות", "מבין המרכבות". הקרות הזו מחזירה אותנו לשורה בבית הרביעי "ברחובות ברזל ריקים וארוכים". אין כאן אמירה נגד הקידמה, קידמה זה דבר רצוי, האמירה היא נגד המכאניות וחוסר תשומת הלב. בנייה ללא חשיבה, גושי בטון ללא צורה, מחלפים על מחלפים והאפאטיות של התושבים (כולם, כמובן, מטפוריים). אנשים שהולכים ממקום למקום בלי לשים לב, רובוטים כמו האנשים ב'זמנים מודרניים' של צ'פלין.
שיגרה, זה קורה לכולנו – השקיעה בעבודה, בלימודים – במעשים היומיומיים שלא נותנים לנו להרים את הראש ולראות את הדברים שאנחנו אוהבים. נחזור לשאלה ששאלנו בהתחלה: מתי בפעם אחרונה עצרת והסתכלת למעלה? אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי זאת. הלכתי ברחוב יפו (המאוד לא מטפורי) ומשום מה, ללא כל סיבה, הסתכלתי למעלה. מעל החנויות הפשוטות התגלתה עיר שלמה שאף פעם לא שמתי לב אליה. ארכיטקטורה, חבלי כביסה, מרזבים משונים וכד'. מאז עשיתי לי מנהג לעצור מדי פעם ולהסתכל למעלה. באמצע הרחוב, באמצע הלימוד, באמצע העבודה... באמצע כל פעולה שגרתית - לעצור ולהסתכל על מה שאני עושה מלמעלה. אני חוזר ורואה את מה שאני עושה באור חדש, באור שונה וע"י כך נותן משמעות לשיגרה המשמימה. אם נסגל לעצמנו "הסתכלות למעלה", נחשוב מחוץ לקופסא, גם אם בדברים קטנים ופשוטים כמו הליכה ברחוב - נוכל לראות דברים חדשים, דברים שנראו לנו בתחילה חסרי חשיבות, דברים שנשחקו ע"י השגרה. ע"י תשומת לב לדברים הללו נחכים, נרגיש יותר טוב עם מה שאנחנו עושים והכי חשוב נזכה יום אחד "לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות".