בכל כלי תקשורת כתובה או אלקטרונית קיימת "פינת תרבות". אפשר למצוא בה התייחסות לחידושים בעולם המוסיקה והתיאטרון. לתערוכות ציור ופיסול. לסרטים חדשים שהופקו ולפעמים גם לספר פרוזה שיצא לאור לאחרונה.
כשאנשים מדברים על "התרבות" הם מתכוונים ליידע ולחכמה שרכשו ושספגו הם ואנשי "קבוצת ההתיחסות" שלהם, לדברים שמהווים את הרקע לחייהם,מעבר לידע פונקציונלי ומקצועי, מעבר לידע בנאלי הקשור לניהול חיי היום יום. בעיקר דעתם על נושאים הקשורים למסורת המשפחה, העדה, האומה, מנהגים וטקסים, וכל מה שמייחד קבוצה אנושית אחת מהאחרת.
לפעמים במושג "תרבות" מכניסים גם מושגים גבוהים יותר: הרגלי התנהגות וחיים "מכובדים" יותר מהרמה ההמונית המקובלת, יחס מסויים לאמונה ולדת, ערכים שבאו במסורת ועוד.
כאשר עוסקים במושג "תרבות הפנאי" מתכוונים למילוי הימים החופשיים והשעות הפנויות, שנוצרו לפתע בכמות לא קטנה בחברת השפע שבה גם אנו חיים. מתכוונים לספורט, לבילויים שונים, לטיולים וכד', כל הדברים ההופכים את החיים לנעימים יותר ואיכותיים יותר. ומונעים עד כמה שאפשר את הבטלה והשיעמום ותוצאותיהם.
המושג "תרבות" הוא אם כן באמת רב משמעי.
בואו ונתחיל במושג האחרון-
"תרבות הפנאי" רבותיי, יש לנו עם זה בעיה! לנו אין כל כך פנאי! כל ערב אנו אומרים על דברי התורה "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה"- זה בצחוק או ברצינות? אנו אומרים את זה ב"כזה כאילו?" יש לנו תורה שהיא עולם שלם, ואנו אמורים לעסוק בה ובחלקיה השונים בכל שעת "פנאי", לכן בעצם לא אמורות להיות לנו כלל שעות של פנאי! ולא מדובר רק על גברים, שמחויבים מעיקר הדין, בכל שעות היממה, במצוות תלמוד תורה גם נשים וגם ילדים יכולים וצריכים "למלא את מצבריהם" הרוחניים בכל מה שהתורה יכולה לתת להם, ובל מה שהם צריכים לקבל ממנה. ממש כך- אחרי סיום העיסוק בפרנסה ובארגון הבית, בטיפול במשפחה ובסידור העניינים השוטפים, אמורים אנו כולנו, מנער ועד זקן, טף ונשים, "לעסוק בדברי תורה"! מה מקום יש ל"תרבות פנאי"?
יש אמנם כאלו שצריכים לדאוג להם למילוי הפנאי, להם זה חשוב. אלו שרחוקים מהתורה ומערכיה, קשה להכניס אותם לתמונה התורנית שלנו, למרות שלפעמים גם זה אפשרי. אני נזכר כל פעם באחת מתקופות המילואים שלי, שכללה, לשמחתי, גם שעות "פנאי" רבות יחסית בתוך הפעילות הצבאית הנדרשת. בוקר אחד שמעתי דיון בין שני חברים לצוות בנושא איך "לשרוף" את השעות בהם אינם עסוקים בפעילות הצבאית השוטפת. יגעו- ומצאו: שעה יבלו בארוחת הבוקר, שעה וחצי במשחק שש בש, שעה של שהייה בשק"ם, עוד חצי שעה לעיתוני הבוקר, ואז תגיע סוף- סוף שעת"סיור היום". גם אחרי הסיור הכל כבר היה מתוכנן- שעת טלויזיה,שוב שק"ם, קצת קלפים, מנוחה קלה, ואז "סיור לילה". הזמן נשרף עד תומו, המפקד! אני שמעתי- והתפלצתי, ואני נרעש שוב כשאני נזכר בזה עכשיו. אך האמת היא שגם אנחנו נראים ומתנהגים כך לפעמים!
נא להירגע, אני לא תמים ולא מיתמם. לא כולנו "המתמיד", גם "בני התורה" שבנו. וקל וחומר אלו שאין עיקר עיסוקם בתורה. יש פה ושם זמן שהוא באמת פנוי, ויש מקום למלא אותו בתוכן יותר "קליל". גם חשוב מאוד ליצור פעילות משפחתית משותפת מידי פעם,לטייל לכאן ולבקר שם. יותר מזה: ישנם נושאים הכלולים ב"סל התרבות" הכללי שיש להם באמת חשיבות מסוימת,וגם להם יש להקדיש חלק מהזמן. אני לא חולק על כך. השאלה היא כמו תמיד ענין ההגדרה,ובעקבות ההגדרה- הפרופורציה, קנה המידה: מה וכמה! כי לא יעזור כלום, הזמן הפנוי שלנו מוגדר אחרת מאשר בציבור שאינו מברך בבוקר את ברכות התורה. החיים שלנו שונים מאלו אל אחינו היקרים שלא עלה על כתפיהם, לצערנו, על התורה והמצוות. אי אפשר לשכוח את זה, אסור להתעלם מזה. בקיצור: תלמוד תורה במובן הרחב של המילה, בהלכה ובאגדה, בתנ"ך ובאמונה, במסגרות שונות ובאמצעים שונים, אמור להיות המילוי העיקרי של "תרבות הפנאי" שלנו. רק פינה קטנה- יחסית של "פנאי" נשארת, וגם אותה לא בא בחשבון למלא במה שבא ליד כי גם תוכן התרבות שלנו שונה: למשל- ספורט הוא דבר נחמד ובריא, הוא יכול אפילו להיות מלהיב. רצוי ספורט שבו פועלים ורצים וזזים, ולא רק מאזינים או מסתכלים ומנחשים תוצאות, אבל לא בא בחשבון מידי פעם להתלהב מהתלהבות של אחרים (חובבנית או מקצוענית). אבל שוב- פרופורציה! לא יתכן שיהיו בתוכנו חבר'ה שהנושא הזה אצלם בעל חשיבות יותר מאשר מינימלית! כמה חבל שההתייחסות לענין של מספר לא קט מתלמידנו וחברנו מגלה לפעמים הזדהות מוחלטת בתכנים שוליים בחשיבותם,שוליים לפי כל קנה מידה! מעציב מאוד שהריגוש שרבים מאתינו מקבלים מנושאם חסרי משמעות ערכית ויהודית מהווה חלק משמעותי מעולמם. יש כאן פספוס גדול, ואי אפשר להתעלם ממנו.
מוסיקה, ספרות, אומנות- אם אין בהם אוריה שלילית, אם אין בהם זימה, אם אינם ספוגים זלזול בערכים המקודשים לנו- יש להם מקום. מקום מסוים, מקום מוגבל, מקום צדדי בחיי היומיום שלנו, בחיי התרבות שלנו, אבל יש להם מקום.אבל יש עיקר ויש טפל. יש חשוב ויש תפל. באי אפשר לעצום את העיניים, לעזוב מקור מים חיים אלוקיים ולהתעטף בתרבות ארצית ואנושית, שהיא לעיתים קרובות גם "תרבות אנשים חטאים" במלוא מובן המושג. בואו נחזור לתרבות שלנו, התרבות היהודית, התרבות האלוקית. תרבות הפנאי שלנו צריכה להיות תרבות פנאי ותורנית, בתוכן ובצורה ורק בנו זה תלוי.
לא מדובר כאן על אוטופיה, ולא על "הלכתא למשיחא". כבר עכשיו מי שמחפש מוצא בכל "חור" שיערי תורה מכל הסוגים והמינים והמבעים, רבבות קלטות וידאו ואודיו של גדולי המרצים ואלופי הדרשנים זמינות לכל דורש, הספרות התורנית.למבוגרים ולילדים, בכל תחומי התורה שבכתב והתורה שבע"פ, שוברת שיאי הדפסות ושיאי מכירות,תקליטורים תורניים ומאגרי מידע,מוקדים טלפוניים ואתרי אינטרנט מגוונים,מחיכם לנו כדי לסייע לנו למלא את שעות הפנאי שלנו. כל השאר הוא רק תוספת, הוא רק קינוח, הוא הפיצוחים שלנו.
אחת ההגדות של"שוטה" בהלכה היא "צרור ונוטלו, אגוז וזורקו",אחד שכשהוא מרים גוש עפר הוא שומר אותו, וכשהוא מרים אגוז טעים דווקא אותו הוא זורק. אדם כזה הוא פשוט לא נורמאלי. אולם רבים מהציבור "שלנו" חלק לא קטן מהציבור הדתי, מתנהגים – סליחה מראש לכל מי שנפגע- בצורה מאד דומה. הם מרימים כל צרור ואבן ומכבדים כל תרבותסרק,ומשליכים מהם והלאה את "האגוזים" המונחים לפניהם, "הושט היד וגע בם". נוטלים את הפסולת ומניחים את האוכל. וזה לא יתכן. עולם הפוך יש כאן, וצריך באופן דחוף לעשות לו "הפוך על הפוך". כמה זמן אפשר לעמוד על הראש?
בהצלחה לכולנו.