בנות דתיות בצבא – עובדה המצריכה עבודה

בעוד המלומדים מתווכחים בניהם על מקומו של השירות הצבאי במחשבת הציונות הדתית, הולכת ומסתמנת בשטח תופעה: בכל שנה עולה מספר הבנות הדתיות המתגייסות לצה"ל. לפי נתוני הצבא ממחזור הגיוס של השנה שעברה התגייסו לצה"ל שלושים אחוזמהבנות הדתיות.

ובעוד המחנכות והרבנים באולפנות והמקיפים והתיכונים הדתיים ממשיכים בקו ההסברה כי השירות הלאומי הוא מסלול השירות המועדף הם מגלים  בסופה של שנת הלימודים של כיתה י"ב כי יש בנות שהכריעו אחרת. הן בודדות בדרך-כלל, אחת מפה ואחת משם, בנות ששמרו זאת בסוד מפני המחנכות והרבנים שלהם. אולם ישנם מוסדות חינוך, וגם אולפנות בכללן שבהם הדבר ידוע - חלק גדול מהבוגרות מסיימות כיתה  י"ב בוחרות לצאת אל הצבא . מי הן הבנות הללו שמורדות במערכת חינוך שממנה צמחו? שימו נא לבכם לדבר – אין אילו דווקא הבנות החלשות מבחינה דתית, הרבה מהבנות שמתגייסות הן הבנות הערכיות והרציניות. בנות חזקות באמונתן ובקיום מצוות שלהן. חלקן נמשכות  אל מסלולי השירות הקרביים שנפתחו בשנים האחרונות עבור בנות וחלקן רוצות תפקידים במודיעין או בחיל החינוך והתרבות התורנית. כולן רוצות למצוא דרך לשרת שירות משמעותי.  הן הולכות אל הצבא כדי להגשים חלום ילדות ישן, כדי לממש צד מעשי ואולי גברי יותר באישיותן וגם כי  הן רוצות למרוד. הן רוצות להיחשף לעולם הישראלי 'שבחוץ' – מחוץ לחממת הבית, הסניף ובית הספר הדתי. הן כמהות למצוא את עצמן ולעמוד על רגליהן שלהן בלי שיגידו להן מה לחשוב או במה להאמין. החיפוש הזה לוקח אותן אל הצבא. והצבא מהווה עבורן כלי ביטוי למרד שלהן עבור הממסד הדתי.

האם נתנה מערכת החינוך הציונית–דתית את דעתה על תופעה זו? דומה כי התשובה שלילית. התגובה היא בדרך כלל הגברת הפעילות אצל המחנכים – במטרה להעצים את המאמצים לשכנע את הבנות הנמצאות עדיין במסגרת כי זוהי טעות וכי עליהן למצוא את עצמן בתוך השירות לאומי. 

אבל מי נותן את דעתו על הצרכים הרוחניים המיוחדים של הבנות שמתגייסות לצבא? מי מכין אותן לקראת החוויות שיעברו שם? מי מלמד אותן לשמור על הזהות הדתית שלהן ועל הערכים הדתיים שלהן בעולם המחוספס של הצבא? מי מרכך להן את המעבר ממסגרת האולפנא המגוננת אל העולם הגברי והגס שהן עתידות להיחשף אליו בצבא? מי מכין אותן לעמוד על זכויותיהן כנשים במסגרת גברית? מי מלמד אותן את ההלכות שהן תזדקקנה לדעת כשישמרו שבת לבד בבסיסים?

הצורך החינוכי הוא גדול מכדי שנוכל להתעלם ממנו. הבנות הללו נתקלות בצבא באתגרים ובדילמות מבלי שקיבלו  במערכת החינוך על שתים-עשר שנותיה את 'אמצעי ההגנה' להן יזדקקו. הן יוצאות מחברה מגוננת ביותר ונזרקות אל חספוסו של הצבא. כיוון שלא פעם הן שומרות את החלטתן בסוד מפני המבוגרים והמחנכים שאתם הן באות במגע וגם עושות זאת לא פעם בניגוד לרצון הוריהן אין מי שיתווך עבורן בין העולמות וידריך אותן כיצד להתמודד עם המציאות הצבאית שתחבוט על פניהן כשישתלבו בה. אין להן עם מי לשוחח על הדילמות בהן תיתקלנה, אין להן מול מי ללבן את יתרונותיה וחסרונותיה של בחירתן ולכן הן מגיעות לצבא בנקודת פתיחה של חולשה. ולצערנו,  ולנתון הזה כולנו ערים, חלקן יוצאות את הצבא בזהות דתית אחרת מזו שנכנסו אליו. הצבא שחק את יכולתן לשמור על עצמן ועל דתיותן. המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות המוקמת בימים אילו נועדה לתת מענה לריק הזה. נועדה לאפשר שיחה, ליבון והכנה לקראת הצבא.  כדי שבנות תוכלנה גם לצאת מהמסגרת המגוננת של הממסד הדתי וגם לשמור על המהות הדתית שלהן.

כך כתב האדמו"ר מפיאסצ'נה :

"בכלל רגילים אנו להביט על בני הנוער המתכפר כאילו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים. אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ה' ואמר עליו: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' (בראשית יח,יט)" כל דור ודור בישראל, טבעת בשרשרת היוחסין שלנו הוא. שראשה קשור באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו. כל דור מקבל אמונה תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ה' ומוסרה לדור שאחריו. זה עיקר קיומינו... ולמה זה נרמה את עצמנו בתירוצים של הבל לאמור: רוצים אני למסור להם ורק הם אשמים מתוך אשר מאנו לקבל.... אנחנו, דור הגדול מהם, דור המחנך אותם, אשר עלינו החוב למסור להם את קדושת ה' תורתו ועבודתו, אין אנו יכולים לומר במנוחת הנפש 'ידינו לא שפכו את הדם הזה' של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני יושב מרום ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים כאשר יבוא לפקוד על צבא מרום בארץ ועל דור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידינו הפקד ועל אחריותנו בטח."                      (חובת התלמידים עמ' יג' יד')

האדמו"ר מתמודד עם שאלת האחריות על המרידות של הנוער. הנטייה של המבוגרים היא לומר כי הנוער לא רוצה לשמוע ולקבל את דבריהם. אולם טענה זו כלל איננה מקובלת על האדמו"ר בדבריו לעיל. הוא מגדיר את עיקר קיומינו כחוליה בשרשרת הדורות היהודית. אנחנו נבחנים ביכולתנו להעביר את המסר היהודי לדור שאחרינו. והיה אם הנוער שלנו עזב את דרכינו כשלון משותף הוא – להם ולנו. כיוון שכך – גם האחריות היא משותפת לנו - הדור המבוגר, ולהם -  הדור הצעיר.  עלינו להשכיל ולכונן שותפות של אמת בין הדורות כך 'שגם כי יזקין לא יסור ממנה'. ובכן כיצד? איך יתייחס הדור המבוגר להתנסויות ולשאלות שהנוער מעלה? האם הענות לרצונות ולמרידות של הנוער לא מחלישה את עמדתנו? להפך! כמחנכים, חובה עלינו בראש ובראשונה להכיר את המציאות עמה מתמודדים בני הנוער שלנו. להכיר את המציאות משמע להבין את הלכי הרוח את הרצונות ואת המאוויים שלהם. לראות לאן הרוח נושבת אין פירושה להסכים עמה, אולם להתעלם ממנה פירושה פעמים רבות – להגביר אותה. ולהעצים את תוצאותיה. כאשר אנו קשובים למקום בו הם נמצאים, ונושאים עימם כתף אל כתף את הנטל של הבחירה וההכרעה מתוך כבוד אמיתי לנקודת הראות שלהם אנו מקרינים אימון בכוחם להחליט את מה שנכון עבורם וכנות בנכונותנו לעמוד לצדם ולתת להם את העזרה הנדרשת. אנו  כורתים אתם ברית בין דורית המאפשרת להם למצוא את דרכם העצמאית אך גם להישאר חלק ממורשת בית אבא.

 צהלי -המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות מיועדת לבנות שכבר החליטו להתגייס לצבא ולהן בלבד. אין לנו כל כוונה לשכנע את הבנות להתגייס ולכן איננו פונות אל כיתות-אם. במקום זה אנחנו עוברות בכל הארץ ומוצאות את אותן הבנות שכבר החליטו. אנחנו קוראות להן לבוא ולהקדיש שנה לפיתוח עצמי, לחשיבה ולעבודה פנימית, כהכנה לקראת הגיוס. הצבא היא עובדה המצריכה עבודה. ולכן, בעצם הכנה לקראת גיוס לצבא היא הכנה לקראת החיים.