"ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים".
וידוי נדיר זה של פרעה מלך מצרים ממחיש את דרך היסורים והחתחתים שעבר עד שנכנע לפני ה'. מכות מצרים הפכו למחנכות בדרך הקשה. החינוך לאמונה בה' עבר 10 שלבים שכל אחד מהם היה הכרחי כדי להכין את השלב הבא.
נשאל את השאלה הבאה: אם מכת בכורות היתה קטלנית ונוראה מדוע לא השתמש הקב"ה בה מיד בהתחלה, והיינו חוסכים את כל המשא ומתן מורט העצבים בין משה לבין פרעה?
התשובה מקופלת בפסוק הבא[1]: "כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ותיכחד מן הארץ. ואולם בעבור זאת העמדתיך, בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ".
הפסוק הזה משיב על שאלה דומה: הרי היה דֶבֶר בצאן, ומה היה כל כך קשה למשוך את המגפה הזו ולהעתיקה לבני אדם, ואז לא היה נשאר אדם חי במצרים, וכך היתה הדלת פתוחה ליציאת מצרים ללא שום התנגדות וללא בקשת רשות?
מכאן שהיתה פה מגמה של גילוי ההשגחה הא-להית בעולם, ויציאת מצרים עומדת להיות אבן פינה לכל עבודת ה' העתידית.
עשרה צעדים בגילוי ההשגחה העליונה
אני ה'
מול הצהרת פרעה במצרים "אני פרעה" מתייצב משה רבנו וקורא "אני ה'". מציאות ה' מול עזות פרעה. הוא מצהיר "לא ידעתי את ה" ומשה משיב "בזאת תדע כי אני ה'".
מכת הדם שהיא מכת היאור פגעה במקור החיים של מצרים שהוא היאור. על אף שגם החרטומים הפכו את המים לדם, לא העיז איש לפגוע ביאור שהיה סמל ואליל מצרים.
הפיכת היאור לדם היא ההוכחה על עליונות ה' המכניע את מצרים, וזו הכתובת הנכתבת בדם. ויש גם מֶסֶר נוסף, אתה פרעה היית הראשון שהפך את היאור לדם ברגע שהטבעת את כל הילדים היהודים.
הידיעה על מציאות ה' היא הבסיס לכל האמונה. וכך גם עשרת הדברות פותחים ב"אנכי ה'".
אך לא די בידיעה על מציאות ה', חובה להכיר בכך שאין עוד אלוה מבלעדי ה'. וזה הדיבר השני.
"לא יהיה לך א-להים אחרים על פני".
את זה למד פרעה דרך מכת הצפרדע.
מכת הצפרדע מילאה את מצרים בצפרדעים, גם חרטומי פרעה העלו את הצפרדעים ובכך תרמו להכבדת המכה. אך להסיר את הצפרדעים לא היו מסוגלים.
כאשר ביקש פרעה ממשה להסיר את המכה השיב לו "ויאמר כדברך, למען תדע כי אין כה' א-להינו" אין מי שמסוגל לעשות זאת מבלעדי ה'.
אך לא די בכך. צריך להוכיח בעליל שגם ליצור את המכה יש גבול ליכולתם של החרטומים וגם כאן מובלטת עליונות ה'.
זו מכת הכינים.
"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכינים (ליצור אותם) ולא יכלו ויאמרו החרטומים אל פרעה, אצבע א-להים היא"
זו הודאה כי אין כה' א-להינו גם ביצירת המכה ולא רק בסילוקה.
במכת הכינים מסתיימת השלישיה הראשונה: דצ"ך המלמדת: אני ה', ואין כה'.
בקרב הארץ
ועדיין פרעה לא הבין מה הקשר בין מציאות ה' ובלעדיותו לבין התערבותו בנעשה על פני הארץ. מנין שהוא משגיח על העולם? אולי הוא מנותק מן היקום מפאת עליונותו כפי טענת הפילוסופים? ומנין שישראל חשובים בעיניו על פני המצרים? ואולי מכות מצרים הם ביטוי לכעס כללי על האיזור כולו ?
באה מכת הערוב ומוכיחה בעליל טיפול נקודתי על פני האדמה. [2]"והפלתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ".
דע לך כי עמי שייך לי ואני לו הוא עם ישראל ואני משגיח עליו שלא תאונה לו רעה ובכך יש ביטוי עליון להכרה כי ה' בקרב הארץ.
עוד בראשית ההתראה מודגש הביטוי "כי אם אינך משלח את עמי..”. ביטוי שאינו מופיע בכל המכות מלבד כאן ובמכת הארבה. גם זו עדות ליחס המועדף והמוחלט אל בני ישראל שהם עם ה' ונחלתו.
כאן פתחנו בהוכחה להשגחת ה' על בני אדם. המכה הבאה תצביע על העובדה שה' משגיח על בהמותיו של העם הנבחר. "והפלה ה' בין מקנה מצרים ובין מקנה ישראל" זו מכת הדֶבֶר שפגעה קשות בבהמות המצרים, ופסחה על מקנה ישראל, גם שם השגחתו על עמו מגעת.
במכה הבאה מתברר כי ההשגחה העליונה נוגעת גם בדומם כפיח הכבשן. פיח הכבשן הדומם והמקביל לעפר הארץ, הופך בדבר ה' לאבק על כל ארץ מצרים וגורם לאבעבועות קשות בגוף בני האדם.
המכה הזו היא מיוחדת ושונה מכל המכות שנעשו באמצעות המטה. כאן שליח ה' הוא פיח כבשן פשוט, המלמד כי שליטת ה' היא גם בדומם.
מתברר כי השלישיה השניה: עד"ש - עֳרוֹב, דֶבֶר, שְחִין, היא העדות ל- "כי אני ה' בקרב הארץ"!
אין כה' בכל הארץ.
השלב הבא הוא בהכרה כי בכל הארץ אין שליטה כשליטת ה'. וזו באמצעות מכת הברד.
לפרעה לא היה ברור עדיין מה יהיה אם ישלח את בני ישראל. לא הוכח שאם היה מבצע את לשון האזהרה, הוא היה ניצול.
במכת הברד הופיעה לראשונה אזהרה שיכולה לשמש בדיקה. "ועתה שלח העז את מקנך ואת כל אשר לך בשדה". אח"כ התברר שהירא את דבר ה' אשר הניס את עבדיו ומקנהו אל הבתים, הציל את עצמו ואת מקנהו. ומי שלא שם לבו אל דבר ה', לקה בגדול.
משום כך התבטא פרעה ואמר - "חטאתי הפעם, ה' הצדיק, ואני ועמי הרשעים", כלומר: יכולתי להציל את כולם ולא הצלתי, זו אשמתי.
כעת ברור לו שאם הוא ישלח את בני ישראל באזהרת משה, הוא יוכל למנוע את המכה הבאה.
במכה הזאת הוכח כי אין כה' בכל הארץ, כפי שהפסוק מציין "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (פרק ט פסוק טו).
הברד שירד על ארץ מצרים היה הראשון מסוגו, כפי שנזכר.
"ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד, כבד מאד אשר לא היה כמוהו בארץ מצרים מאז היתה לגוי". (פסוק כד)
גם הארבה שהגיע אחרי הברד היה ייחודי ולא היה כמוהו וגם לא יהיה כמוהו. אך הברד היה הראשון שניחון בתכונה הזו שהוכיחה חד משמעית כי אין עוד כח פועל על פני כדור הארץ כמו ה' א-להי ישראל.
כי לה' הארץ
במקביל, פותחת מכת הברד סדרה חדשה של 4 מכות אחרונות: באח"ב. כאן המכנה המשותף הוא שייכות וקנין הארץ וכל אשר עליה, לה' א-להי ישראל.
הכרה זו היתה חיונית כדי לשכנע את פרעה שאין לוקחין ממנו משהו השייך לו. מובן מאליו שבעיניו הוא אדון לכל העבדים ובכללם גם בני ישראל, והתביעה לשלח את ישראל היא בעצם גזל רכושו הפרטי.
לאט לאט התברר לו כי מאומה אינו שלו. לא המזון ולא האור, לא הארץ ולא בניו, לא עבדיו ובוודאי לא עם בני ישראל. הכל שייך לאדון הכל.
כאשר נתבקש משה לעצור את הברד הכבד, הוא הסב את תשומת לב פרעה לידיעה הבאה. אם הברד ממשיך, לא ישאר דבר. מובן מאליו שמי שיעצור את הברד הוא הבעלים של כל תבואת השדה שתצמח מכאן והלאה.
וכך נאמר. "הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד למען תדע כי לה' הארץ…
והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה" (כט, לב)
סירובו של פרעה להודות על האמת הוביל אל מכת הארבה שחיסל סופית את כל מה שהשאיר הברד.
"ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים" (פרק י פסוק טו).
הנה, גם זה איננו שלך ואנכי לוקח את שלי בחזרה.
הכבדת לב פרעה
בנוסף, מכת הארבה הוכיחה למשה כי הכבדת לב פרעה בשלב הזה היא איננה אנושית, אלא פרי התערבות א-להית בהחלטות פרעה מלך מצרים, כעונש על רשעותו.
את זה רואים בבירור בפסוקים הבאים:
"ויאמר אליהם יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם…" (פסוק י)
ומיד נסיגה והסתלקות מן הנכונות הזו.
לא כן, לכו נא הגברים…" (פסוק יא)
הפסוק הראשן הוא ביטוי לרצון פרעה. והפסוק השני הוא ביטוי לרצון ה'.
זה ממחיש ומסביר את תחילת הפרשה.
"ויאמר ה' אל משה, בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו". (פרק ז, פסוק א)
ה' אומר למשה, בוא אל פרעה. תמשיך להופיע בארמונו, תוכיח, תשפיע, תדבר תאיים.
ואם תשאל, מה תועלת יש בכך? דע לך כי אנכי הוא זה המכביד את ליבו, וכל זה בא ללמד לעולם כולו את האמת בדרך הקשה.
חושך מצרים
מכת החושך שבאה אחרי הארבה משלימה את מה שהארבה החסיר. השיעור החדש ממשיך ללמד כי כל הארץ היא לה'. גם היכולת לראות את ארצו ולחשוב כי היא שלו, נמנעה מפרעה.
כבר במכת הארבה היה מעין חושך. ענני הארבה הסתירו את כל המרחב כולל אור השמש. אך עדיין היה אפשר לחוש בהבדל בין היום והלילה.
במכת החושך, היום הפך ללילה אפל וסמיך מאוד. אי אפשר היה אפילו לקום מעל הכסא מפאת שיתוק מכת החושך.
כאשר נלקח מן האדם מראה עיניו הרי נלקח ממנו הכל. כל זה כדי להחדיר את התודעה "כי לה' הארץ". גם כדי להתבונן ולהביט על העולם יש צורך בקבלת רשות.
שלושה ימים
החושך נמשך שלושה ימים. האם יש משמעות למשך הזמן הזה?
ראוי לשים לב כי כל בקשת משה היתה יציאה לשלושה ימים בלבד למדבר, לחגוג ולזבוח לה'. פרעה הקשה: איך אוכל להסתדר לבד שלשה ימים בלי העבדים שהם בני ישראל? הרי בכך יגרם נזק כבד לכלכלת מצרים!
שלחו לו מן השמים שלושה ימים שבהם הושבת כליל כל המשק במצרים, לרמוז לו כי בכל מה שנוגע לבני ישראל, יד א-להים ואצבע א-להים היא. יש לשים לב גם להדגשה במכת הארבה על הרוח המזרחית שנשבה כל היום ההוא וכל הלילה.
"וה' ניהג רוח קדים בארץ כל היום ההוא וכל הלילה.
הבוקר היה, ורוח הקדים נשא את הארבה" (פרק י פסוק יד)
הרוח המזרחית באה מן המדבר ששם פועלות להקות ענק של ארבה. הרמז כאן הוא ברור.
אתה פרעה מסרב לשלוח את ישראל למדבר, המדבר יבוא אליך עם אוצרותיו.
מכת בכורות
זו המכה הרביעית בסידרה אחרונה של "למען תדע כי לה' הארץ".
גם הבנים והבנות אינם שלך.
המכה הזו היא האחרונה אך גם הראשונה שהוזכרה והובהרה לפרעה, עוד לפני שמשה רבנו פגש את אהרן אחיו ועוד לפני שהתגלה לבני ישראל.
"ואמרת אל פרעה. כה אמר ה' : בני בכורי ישראל. ואומר אליך שלח את בני ויעבדוני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (פרק ד' פסוק כב')
לסיכום נוכל לחלק את עשרת המכות לשלושה
קבוצה א' - דם, צפרדע, כינים - אני ה', ואין כה'.
קבוצה ב' - ערוב, דבר, שחין - כי אני ה' בקרב הארץ.
קבוצה ג' - ברד, ארבה, חושך, בכורות - כי לה' הארץ.
אני ה' רופאיך
מנגד עם ישראל אמור לעבור תהליך הפוך.
עמוד ענן הולך לפניהם יומם ועמוד אש לילה. הים נחצה לפניהם, המים המרים נהפכים למתוקים, השליו מגיע בהמוניו, המן יורד מרום שחקים, הסלע נותן מימיו.
כל הגילויים האלה נועדו לחרוט בישראל את עומק ההכרה כי "אני ה' א-להיכם", אך לא כדרך מצרים. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך". אינך צריך לעבור את כל הזעזוע אשר עברו המצרים. מדוע?
"כי אני ה' רופאיך"