קראתי את מאמר תגובתו של הרב אמנון בזק למאמרי בעניין מחיית עמלק, וסולם הערכים בין ההלכה למוסר, ושמחתי להסכים עם רובו ככולו.
פשיטא, מהו דתימא? פשיטא שהמוסר הוא שיקול בפסיקה, הן בהלכות בין אדם לחבירו, הן בהלכות יורה דעה, הן בהלכות אבן העזר. לא בזה שמתי יהבי לחלוק על עמדת הרב נבון, שכן זהו יסוד מוסד בפסיקה, ואף אין צורך במובאות ממרן הרב זצ"ל לשם כך, הדבר מצוי בגמרא, בראשונים ובפוסקים לרוב.
מחלוקתי אינה על היות המוסר שיקול הלכתי, אלא על היות האלמנט האנושי (על חלקיו) פוסע לו בצעדי ענק להחליף את עולם ההלכה, בבחינת שפחה כי תירש גבירתה. מחלוקתי היא על העלמת ה ניגון של הכפיפות לשמיא לפני שניגשים לעשיית שינויים בארעא.
יותר ויותר עולים להם צלילים של מרכזיות האדם ותפיסתו הסוביקטיבית האישית ביהדות, על חשבון הכפיפות הברורה והמוצהרת של האדם וערכיו לעולם ההלכה במובנו היסודי- ההוראה האלוקית שניתנה בסיני ונפסקה להלכה. צרכי האדם וערכיו מקבלים מימדים גדולים ביחס למקומה של הכפיפות להלכה שאינה מתיישבת עם ערכי האדם או צרכיו. זוהי מגמה לא בריאה, הראוי לחלוק עליה.
קודם תורה אחר כך אדם
אני שב וכותב, פשיטא שהאדם הוא מרכזי ביהדות, זאת תורת האדם. אך היא קודם תורה, ורק אחר כך שייכת לאדם. לא להיפך. ועל ניגון זה, ניגון החשוב יותר מהתוכן לפעמים, אני בא לעמוד ולהגן בכל תוקף.
את הניגון הראוי סגנן בכשרון רבי יהושוע בן קרחה- לעולם יקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך
יקבל עליו עול מצוות. הניגון של יראת השם טהורה פותח ב עול מלכות שמים תחילה. לא עול הארץ וערכי הארץ הסוביקטיבים ניצבים בראש הסולם, אלא כפיפות לעול המלכות השמימית, האלוקית. ורק לאחר שיש עול כזה, והוא ברור, רם ונישא, ומוקפד בביטוי בכל במה, אזי ניתן להתקדם בענווה יתירה ולדון בעול המצוות, ובמבט התוכני כיצד ואם לשנות דברים בהן משיקולים שונים מתוך עולם הפסיקה.
כך ציוותה תורה - כך נעשה
אתן מספר דוגמאות (מספקטרום רחב יחסית) ל ניגון פופולארי השם במרכז את האדם על תפישותיו, ערכיו וצרכיו. ניגון שאני רואה בו טעות תורנית, וגם פגיעה בהיררכיה הנכונה ביראת השמיים.
לדוגמא הנושא שלפנינו, מרכזיות המוסר האנושי-סוביקטיבי ביהדות. אינני מבין כיצד ניתן לומר דברים מעין אל תסמכו עלי שאהרוג את עמלק, שכן יש לי סלידה מוסרית מהמילים מחנות ריכוז. אמת, גם לי יש סלידה ב"ה מהמושג הזה. אך מי שיחליט אם נהרוג את עמלק בפועל היא לא סלידתנו האישית-סוביקטיבית כי אם הפירוש ההלכתי של רוב פוסקי ההלכה באותו הדור.
יש לכתוב במקום זה, שאנו נהרוג כל אחד ואחת בעמלק, מצאנו ועד ילדיו, גבריו על נשיו, אם כך תורנו תורה שבעל פה. כך ציוותה תורה, כך נעשה, וגם נאמר לפני כן לשם ייחוד בכוונה גדולה והמוסר שלנו יתיישר לפי המוסר האלוקי שהתגלה בפסיקה. אלא מאי, יתכן שלא כך תפסוק התורה לכשנדע מיהם העמלקים? ניחא. אך הניגון של הדברים חשוב ביותר, הוא מלמד על המגמה, על שורש הדברים. ורק אחר כך מתפנים לעסוק בחשיבות המוסר האנושי ובהיותו חלק משיקולי פסיקה. זהו הסדר לעניות דעתי, הגבירה, ורק לאחריה השפחה. לא להיפך.
כפופים לתורה בענווה ושמחה
דוגמא נוספת, מרכזיות המוטיב האנושי ביצירת התורה שבעל פה. אין חולק שהתורה ניתנה לפירוש אנושי, וזה עניינה של תושב"ע. אלא שבאמירה כזו המודגשת יתר על המידה ובלי איזון נכון, אנו שמים את תורתנו על אותו המדף עם שאר היצירות האנושיות של גויי העולם, ומה ההבדל אם כן בין חוקי חמורבי, כה אמר זרטוסטרא, הגיונות של דקארט וביקורת התבונה הטהורה של קאנט, לבין התורה שלנו? מה ההבדל? את שניהם יצר האדם. על כן שוב, יש להדגיש את הניגון הנכון, החשוב עשרות מונים יותר מהתוכן היבש עצמו, ולומר- התורה שלנו כולה אלוקית, כולה ברוח הקודש, כולה אמת גמורה. אנו כפופים לתורה בענווה ושמחה, על כל חלקיה. מי שמפרש את התורה הם גדולי הדורות, בענווה גדולה ובעמקות, ובעיקר- ברוח הקודש וטהרה. זו מנגינה אחרת כבר. ורק לאחריה, נדבר גם על היות האדם (השייך למסורת סיני) חלק מיצירתה של תורה. גבירה, ואז שפחה. לא להיפך.
דוגמא נוספת, לא מעולם ההלכה אך מאותה סוגה. היחס לגדולי התנ"ך כאנשים כמונו. פשיטא שדוד היה אדם. והכתוב מעיד על חטאו רק בדבר אוריה החיתי. על זה אין חולק כל עיקר. אלא שאם בזה מתחיל העיון על מעשה דוד ובת שבע, בכך שהוא אדם וחטא, אזי מה ההבדל בינו לבין אחרון הרוצחים בכלא איילון? מה ההבדל בינו לבין אחרון הנואפים שבדורנו? מדוע שאקרא תהילים ואלמד את תורתו? אין זה אלא החטאת אישיותו של דוד מלכנו. המנגינה, שוב המנגינה. מתחילים מהיות דוד משיח ד, בחיר המלכים בכל הדורות, אדם שכתב את תהילים, שלמד תורה באשמורת הבוקר. אנו יראים ממנו וממדרגתו, הוא עליון ואנו שפלים. הוא מלאך ואנו אנשים. הוא אינו במדרגתנו. ורק אחר כך, מתוך המכלול הזה, מגיעים בענווה לעסוק בקושיא כיצד חטא, ובמה חטא. לא להיפך. קודם אדנות דוד, אחר כך קושיות עליו.
ודוגמא אחרונה, הלכתית. האם כאב אנושי לכשעצמו הוא מספיק על מנת לשנות כל הלכה? האם כל עוול מוסרי יכריע פסיקה? לא. אשה עגונה בוכה, אדם ממזר הבא להינשא ואינו יכול בשברון לב, מניעת שירות כהנים נכים במקדש הנעלבים מכך, קריאת התורה בידי נשים המרגישות מודרות, סירוס כלבים וחתולי רחוב מסכנים, ומקרים רבים מאד אחרים, כל אלה אינם מוכרעים לטובת הקרבן אם אין ראיה הלכתית קבילה לטובתם. ההלכה מכריעה שהדבר אסור, על אף היותו לא הכי מוסרי בראיה אנושית מוסרית עכשוית. האם נשנה כמלא נימא מההלכה?! פשיטא שלא. ו
שוב, אינני מדבר על שיקולי פסיקה להתיר ממזר, וגם לא על התרת עגונות בצורה מותרת. זה פשיטא שצריך להיות ויש להשתדל היכן שאפשר לפי כללי הפסיקה. אני מדבר על עקירת המצווה הבלתי מוסרית, למעשה. האם נעלה את זה על הדעת? חלילה. ההלכה הכריעה אחרת מהמוסר העכשוי, ועלינו ליישר את המוסר לפי ערכיות ההלכה. יש ללמוד את הקול הפנימי בה, המוסר האלוקי ולהתיישר לפיו, וכלשון המהר"ל, עלינו להתיישר לפי סדר האדם שבתורה. מרגלא בפומי דמו"ר ר אברום שפירא זצ"ל, שאנו צריכים לכסוף לקנות שכל של תורה. שכל של תורה, מוסר של תורה, עלינו לצאת ממדרגתנו המוסרית והשכלית ולהתיישר כשההלכה ברורה להיפך מהמוסר. לא לעקור הלכות בצורה אסורה. זוהי המנגינה- ממעלה למטה. ההלכה היא המכריעה והמכוננת של המוסר (מתוך התחשבות בו), ולא המוסר מכונן ההלכה. הוא ארעי לה, הוא כלי בידיה, ולא מנהיג אותה. כשתחפוץ, תשתמש בו, וכשלא, אנו נתעלם ממנו ונעשה כדבר ד.
מיני ומינכון יתקלס עילאה
באומרי ניגון אינני מתכוון לסמנטיקה, וגם לא לפוליטיקלי קורקט. ניגון הוא התוכן היותר גדול של דברים. בניגון טמון היחס, השורש, המגמה, סולם הערכים. האם המוסר, הצרכים האישיים, הרעיונות התאורתיים, הכיוונים הפוליטיים, הדמות החיצונית שלנו, פרשנות התנ"ך, האם כל אלה מגיעים ממעלה למטה, או ממטה למעלה. האם אנו מספיק מדגישים את הכפיפות לדבר ה בהלכה וכלפי חז"ל לפני שאנו שמים את עצמנו וערכינו במרכז? זו השאלה.
שמא יאמר האומר שהניגון כה מובן מאליו עד שאינו צריך הדגשה. על כך אשיב בשאלה, האם קריאת שמע אינה מובנת מאליה? ואף על פי כן אנו חוזרים עליה מספר פעמים בכל יום מדאורייתא. יש דברים שהם כה יסודיים, כה קריטיים לתקינות היהדות, שיש לשוב עליהם שוב ושוב בכל התבטאות בנושא ההלכה והמוסר, בנושא היחסים בין היהדות לבין מקומו של האדם על ערכיו וצרכיו - "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה".
הדוגמאות נגעו במספר היבטים, ובכוונה לא הצטמצמו לעולם היחסים של הלכה-מוסר בלבד. אני סבור שאין לנתק את הסוגיה של מחיית עמלק מן הכיוון הכללי של עודף המרכזיות של האדם ביהדות על חשבון ערכי יהדות קלאסיים. כך יש לראות את פני הדברים, וכך יש לדון בהם ברוחב.
ברצוני לחתום במילות הערכה לרב נבון ולרב בזק, תלמידי חכמים שדבריהם נשמעים בנחת תדיר, ואני שמח לקרוא כאלה רבנים יקרים חולקים על עניות דעתי, וראוי לכל קורא וקוראת לבדוק כיצד יוכל להשתלם מן האמת המצויה בדבריהם, ומן האמת החלקית שבעניות דברי, ומיני ומינכון יתקלס עילאה.