שנים רבות למדתי את המדרש המפורסם על רבי זירא ושכניו הבריונים בצורה מסוימת. כך לימדו אותי, וכך חשבתי שאני מבין, אבל מפגש מפתיע עם חבר שחזר משוטטות ארוכה בחצי עולם לפני זמן לא רב, נתן לי זוית חדשה. בלימוד מדרש, הדבר קורה הרבה, שכן כאשר אנו מדברים על 'רוח הקודש' של חז"ל אחת הכוונות היא היכולת להסתיר מאחורי מילים פשוטות רבדים עמוקים ותובנות רבות, אינסופיות ממש.
הגמרא במסכת סנהדרין (דף ל"ז עמ' א') מספרת על שכונתו של רב זירא:
בשכונתו של רב זירא היו בריונים הללו,
והיה רב זירא מקרבם כדי שיחזרו בתשובה.
הקפידו החכמים.
כשמת רבי זירא אמרו הבריונים:
עד עכשיו היה קטינא חרוך שוקיים מבקש עלינו רחמים,
עכשיו מי יבקש עלינו רחמים?
הרהרו בליבם ועשו תשובה
(מסכת סנהדרין, דף ל"ז עמ' א')
אני זוכר עד היום את המדריך שלי בסמנריון ההדרכה מחלק לנו דפים עם המדרש הזה תחת הכותרת 'לקרב בכל מחיר'. 'חכמים התייאשו מהשכנים הבריונים, אבל לא רב זירא', אמר אותו מדריך, והמשיך: 'רק בזכות האהבה שהרעיף עליהם למרות התנהגותם - חזרו בתשובה'.
אותו מדריך צדק. מוסר ההשכל ה'קרליבכי' של הקירוב והאהבה עולה מתוך השורות בהשוואה בין חכמים לרבי זירא. אולם כיום, בקריאה שניה, אני מבין שזהו איננו עיקר המדרש.
המדרש איננו סיפור שמח ואופטימי. ליהפך - הוא טרגי ועצוב. לאורך כל שנותיו מנסה רב זירא את כוחו בחינוך שכניו הבריונים, ללא הצלחה. הביטוי המרכזי במדרש הוא כמובן 'קטינא חרוך שוקיים'. רב זירא נכווה ברגליו, כפי שמופיע במקום אחר בגמרא, ואם לא די בכך שאותם בריונים לא חזרו בתשובה, הרי שגם פגעו בו במקום הכי רגיש שניתן לפגוע - במום שבו, בכך שכינו אותו כך. כל מדריך מתחיל מכיר מקרוב את תחושות התסכול הקשות לאחר שמתאמץ להכין פעילות מושקעת, והחניכים 'לא שמים'. אבל לפעמים אנו סופגים יותר מסתם חוסר תשומת לב. מדריך שחווה עלבון אישי וצורב מחניך - לא ישכח זאת לעולם. דווקא מאותו אחד בו אתה משקיע, מזיע ומתאמץ - ממנו אתה חוטף את היריקה. באופן סימלי, או באופן ממשי...
חכמים אינם מוכנים לקבל את יחס השכנים. לדעתם, לפעמים צריך לדעת 'להעיף' חניך או אפילו שבט שלם מהסניף...
אולם רבי זירא אינו מקבל את הקפדתם של חכמים. מה ההבדל בין הגישות השונות?
התגובה המיידית שלנו, כבני אדם, היא לבדוק את הצלחתינו לפי תגובת החניכים.
איך מדריך טוב נמדד בדרך כלל? לפי מספר החניכים שבאים לשבת (כמובן בהשוואה למדריך הקודם...), לפי השקט בתפילות ולפי ההקשבה בפעולות. התרגלנו לחשוב כך, אבל רבי זירא לימד אותנו אחרת. חוסר הצלחתו עם הבריונים בחייו, ואף העלבונות שסבל, אינם משקפים כלום על הצלחתו או כשלונו.
מדוע?
נסתרות דרכי האדם, ולכן נסתרות הם גם דרכי החינוך. התנהגות החניכים, עלבונות, התפרעות - הכל נובע מהלב, מהראש, מה'קטע', אבל החינוך נוגע במקומות עמוקים הרבה יותר. דמות המדריך, דמותו של רב זירא, שקועה בנפשם של הבריונים ברובד עמוק הרבה יותר מאשר הלעג ל'קטינא חריך שוקא'. ובשלב מסוים זה יתפרץ.
לפעמים בחיים יש צורך בשבירה. באסון גדול, בהתבגרות אישית (הולדת ילד זו דוגמה קלאסית להתבגרות כזו), בנסיעה לצד השני של כדור הארץ, להורדת כיפה או למותו של הרב - בכדי להוביל לעימות פנימי. לפעמים, רק שבירה זו בכוחה להפגיש מחדש את האדם עם המחנך, או לפחות עם הזכרון שלו ושל דבריו. כמובן שצריך לשאוף שהדבר יבוא מאליו, אבל לפעמים יש צורך בשבירה.
העימות הזה איננו בשליטתו של המחנך. הוא דבר שקורה מאליו, מתוך החיים. במדרש הטרגי, העימות מתבטא במיתתו של רב זירא שמפגיש את הבריונים מחדש עם דמותו, אולם עכשיו גם עם פחדיהם וחששותיהם הפנימיים. 'הרהרו בליבם ועשו תשובה'.
התסכול גדול, כי לפי זה יוצא שדווקא נוכחות המדריך היא המפריעה... לפעמים החיים הטובים של האדם - הם שמונעים ממנו להפתח למה שקיים בפנים, ולהצליח להשתנות. ברור לי שרבי זירא ידע זאת, והאמין שכל מפגש עם שכניו העמיק בתוכם את דמותו, את הטוב, ובעצם הכין מראש את מה שיקרה איכשהו, מתישהו, כאשר הקליפה והציניות יתפוררו. רבי זירא בנה להם שנים מראש את האלטרנטיבה, את מה שהם יפגשו ברגע שאחרי.
מסתבר, שלמרות שהדברים נראים פשוטים הם קשים לעיכול. דווקא בחינוך תמיד ינסו למצוא את ה'הוכחות' החיצוניות להצלחה: בגודל הכיפה, באורך השרוול, בסגנון הדיבור, בתנועות התפילה... מדריך טוב ידע שהדרכה איננה בורסה, והתוצאות לא נראות בעיתון של הבוקר שאחריו. לפעמים דווקא ה'ירידות החדות בשערי הבורסה' מגלות לנו שהפעולה שלו הצליחה, והמדריך ה'כושל' והשנוא חלחלו עמוק למעמקי נפשם של החניכים, התלמידים או השכנים.
מיותר לומר, שאם הדברים נכונים על השכנים - הם רלונטים גם לכל אחד אל מול עצמו. החסידים אומרים שנוסח המשנה בפרקי אבות 'יגעת ולא מצאת - אל תאמין' הוא נוסח מוטעה. דווקא אם לא מצאת - תאמין. תאמין שבכל זאת זה קיים, שהעבודה לא היתה לשוא. תאמין שכל מאמץ, כל התקדמות בעבודת ה' ובחיים, שכל עמידה בניסיון והתקרבות של רגע - לא הולכים לאיבוד. תאמין שהכל קיים, וכאשר נהייה מוכנים לשלב הבא, או כאשר נאלץ להתמודד עם שבר כזה או אחר ח"ו - יופיעו הכוחות, תופיע דמותו של 'קטינא חריך שוקיה' מעומק הנפש, ונהרהר בתשובה.
'והיו הדברים האלה על לבבך'. מסביר הרבי מקוצק: 'תשים אותם על לבבך. כאשר הלב יפתח, מתישהו, הם יפלו פנימה...'.