תחושת תסכול ופספוס מלווה אותי בימי הספירה. במשך ארבעים ותשעה ימים, אחרי תפילת ערבית הולכים ומוסיפים מספר אחד בכל יום בהתמדה, על מנת לקיים את מצוות ספירת העומר. הייתי מצפה שכשם ששאר המצוות שנעשות בדיבור (קריאת שמע, תפילה וכו') נושאות בחיקן תוכן מפורש שבא לידי ביטוי בנוסח האמירה, כך נספור את ימי העומר באופן שיסביר את משמעות המצווה.
אך לא כך הם פני הדברים, כל ערב מחדש אני מוצא את עצמי מאוכזב לגלות שבנוסח הספירה לא השתנה אלא יחידה בודדת של מספר נוסף שגם חובבי מתמטיקה לא יבואו בה על סיפוקם.
אם לא די בכך, המחשבה היחידה שמצליחה לעלות במוחי היא שהזמן הולך ואוזל ועודני עומד במקום, ואפילו המצווה שכרגע קיימתי לא תבוא לידי שלימות אלא בתום ימי הספירה, לפחות לפי אחת השיטות בהלכה, שלפיה כל הספירות בכל הימים הם קיום מצווה אחת.
ואולי עצם התסכולים האלו הם שמובילים אותי לפתרון התעלומה שבמצווה זו.
הימים שבין פסח לשבועות הופכים, בלי משים, לימי גשר זוטרים וחסרי חשיבות מבחינה דתית שבהם מתרפקים על ההתעלות בימי הפסח שחלפו, או מתכוננים לקראת חג מתן תורה הבא עלינו לטובה. על רקע זה מצוות ספירת העומר מעניקה לימים אלו משמעות ומעמד עצמאי. במצווה זו כל מספר מייצג יום שזוכה ליחס וביטוי בפה. כך אפשר להסביר את אופן הספירה שאיננו מתקיים במספרים סידוריים (ראשון, שני, שלישי וכו') אלא במספרים עוקבים (אחד, שנים, שלושה וכו'). בצורה כזו כל יום מקבל ייחודיות משל עצמו ושמו לא נקבע רק ביחס לימים שלפניו.
אם כך, הרי שספירת העומר מסוגלת לעורר בנו מודעות לחשיבות כל רגע שעובר עלינו. אם אין מצווה לכבד ימים אלו בכסות נקייה, כלים נאים מאכל ומשתה, נראה שראוי לקדש אותם בהתנהגות ראויה וניהול תקין ומסודר של היום- יום.