מאחורי ביתו של סבא שלי, במושבה יסוד המעלה שבגליל, נפרש פרדס קלמנטינות ירקרק, מרבדים מרבדים של ירוק וחום וזהוב עוטפים את הבית, גגות אדומים, שבילים לא סלולים, מרחבי אין קץ. אוויר גלילי מטפס בכנפי ציפורים נודדות.
מאות אולי אלפי שנים הן מבקרות בימת החולה, מצטננות באגם המצטמק וממשיכות במסעם. חסידות, עגורים, אנפות, שקנאים ועוד גלריה רחבה של בעלי כנף נדירים שמרחפים שנים מעל עמים המתגוששים על אדמה ספוגת דמעות, דואים מעל מלחמות ומהפכות, טסים בשלווה, טובלים במים הקרים ונוסקים לתחנה הבאה במזרח התיכון הנפיץ.
מושבה קטנה היא יסוד המעלה פיסה חשובה בהיסטוריה המטלטלת שלנו, דורות של מתקני-עולם ישבו בה שיכלו את בניהם בקדחת או בהיתקלויות רוויות דם עם ערביי הסביבה. דורות של תקווה וחלום וערגה ופוליטיקה מחתרתית וכפירה וניצוץ משיחי בעיניים טרוטות ואידיאליסטיות כמעט הזויה שקבעה מקומה בחריצי ידיים פצועות מעמל ועבודה. סבא שלי היה שייך לדור המייסדים הזה, למייבשי הביצות, לאנשי ההגנה, נוטר פרדסים היה רכוב על סוס גזעי, משופם ועוטה כאפייה עם מבט אצילי הצופה למרחוק. מצלמה ישנה צדה בשחור-לבן את האביר המזרחי על הסוס השחום ומאז הוא תמונה מאובקת, כמעט גלויה מוזיאונית, באלבום ישן.
 |
|
(דוד מזרחי בפרדס)
|
שנים עיבד סבא את פרדס הקלמנטינות השקיע מהונו ומרצו, השקה, עידר, זיבל, גזם, ריסס, חרץ תלמי מחרשה לאוורור הקרקע וכיסח כל גידול פרא שגזל מן האדמה, הקנויה בייסורים, את אוצרותיה. אך העצים הרעננים לא השיבו לו כגמולו ועצרו עצמם פעם אחר פעם מלתת פירות, לא פריחה ריחנית ולא עיגולים כתומים התלויים כשמשות זורחות ומציצים מבעד לירוק הכהה, הנוכח והבשרני של עלי ההדר. אחרי כמה שנות פרדס כפויות טובה החליט סבא לעקור את העצים שפסקו מלדת ולטעת אחרים במקומם.
אם הם לא נותנים לך פירות, דבר איתם
כמשיח לפי תומו שיתף, סבא, חבר תימני, בא בימים,אשר חריפותו וצלילותו כמו מגהצים את בשרו המקומט. הוא סיפר לו על הפרדס העקר ועל הרהורי העקירה. החבר התימני זעק בלי למצמץ "אל תעשה את זה!" הוא פסק לו וקולו מטפס ועולה "לא עוקרים עצים! אם הם לא נותנים לך פירות דבר איתם, כעס עליהם, נזוף בהם אך בשום אופן אל תעקור אותם. כך אני נוהג בעציי שבגינה, בשנים שהם לא נותנים פירות די הצורך, אני כועס עליהם והם מבינים את זה טוב מאוד ותמיד בשנה שאחרי הם מתקנים את דרכם הסוררת והעצים גדושים בפרי" סבא הקשיב חייך ושב לביתו.
הוא הביט שוב בפרדס הערום, החסר, הרהר בחכמת הזקן ובשנות המצוק ועקר את עצי הפרדס. עץ אחר עץ ניתק מן הקרקע, שורשיו חשופים דוויים וסחופים. כך נעקרו עשרות עצים עד שהגיע סבא לעץ האחרון, הבודד, בפינת הפרדס. ידיו הקשות נמלאו חמלה. בגוו כפוף הוא נמתח למולו ופצח בנאום מחויך "עץ יקר, כבר שנים שאני משקיע בך משקה עודר ומטפל היטב. לא חסכתי ממך דבר, מדוע אתה לא נותן פירות? זה לא בסדר, כך לא מתנהגים".
סבא שומע את עצמו ופורץ בצחוק הוא תופס את בטנו המתפקעת ויורה צחקוקים לכל עבר. התמונה הזו הביכה אותו עד דמעות, אדם המשוחח עם עץ השדה כמו היה רע וידיד נפש. גלי שחוק הציפו את סבא והוא חזר שוב ושוב, במחשבתו, לעמידה המגוחכת אל מול עץ הקלמנטינות החשוף. לא חלפו חודשים רבים, אני יכול להישבע, ראיתי זאת במו עיניי הקטנות, העץ העקר היה עמוס וגדוש בקלמנטינות.