בספר במדבר פרק כ"ז התורה מתארת את סדר העברת הנחלות בבני ישראל. מפשט הפסוקים מתקבלת תמונה לא ברורה לגבי השאלה - מי קודם בירושה. הגמ בב"ב פרק שמיני דנה בהרחבה בסוגיה זו, וקובעת שהבן יורש לפני אחיו של המת. את קביעתה מנמקת הגמ באופן הבא:
"ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח? מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. אדרבה, מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום! כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא במקום שיש בן אין יבום" (ב"ב קח:).
הגמ מביאה שני מקרים בהם דווקא הבן ולא האח הוא המחליף את אביו ופועל מכוחו: א. ייעוד. ב. שדה אחוזה. ראשית נבאר את המושגים הנ"ל:
ייעוד - כאשר אדם קונה אמה עברייה באפשרותו לקדשה ולשאת אותה לאישה באמצעות האמירה: "הרי את מיועדת לי", וזאת מבלי לתת כסף קידושין נוסף על הכסף ששילם עליה בשעת הקניה. כפי שמבואר בתורה, יכול הקונה לייעד את האמה באופן זה אף לבנו: "ואם לבנו יעדנה". אולם כמובן שלאדם אחר לא ניתן לייעד את האמה, אפילו לא לאחיו, מבלי שיעשה קידושין גמורים.
שדה אחוזה - אדם שהקדיש שדהו, רשאי לפדות את השדה לפני היובל והשדה תחזור אליו, אם לא יעשה כך תישאר השדה אצל הכוהנים לעולם. אולם, אם אדם אחר (אפילו בתו או אחיו של המקדיש וכו) פדה את השדה מיד הכוהנים, השדה חוזרת ביובל לכוהנים והיא של ההקדש לעולם. הגמ בערכין (כה:) קובעת על סמך הפסוק: "ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד", שהבן אינו נכלל בגדר "איש אחר" ולכן אף הוא יכול לפדות את השדה שהקדיש אביו.
עלינו להבין מדוע מייחסת הגמ חשיבות ליכולתו של הבן לפדות את שדה האחוזה שהקדיש אביו, ולהיותו מחליף האב לעניין ייעוד, ומסיקה מכך שהוא אף היורש הראשון של אביו. על מנת לבאר זאת עלינו להבין תחילה כיצד בדיוק מתבצעת הירושה. ישנן שתי אפשרויות להבין כיצד עוברים הנכסים מהמוריש ליורש:
הבנה א: העברת בעלות - לאחר מות המוריש הבעלות על הנכסים עוברת ליורש הראשון.
הבנה ב: מילוי מקום - היורש קם תחת המוריש וממילא הופך לבעלים על נכסיו; לא הנכס עובר בעלות אלא היורש ממלא את מקומו של הנפטר ומקבל את זהותו.
כעת ניתן להשיב על השאלה בה פתחנו, וזאת אם נחלק בין סוגי יורשים שונים: ניתן להציע שהבן היורש את אביו - ממלא את מקומו, דהיינו - הבן מקבל את זהות אביו לאחר המוות וממילא הנכסים שייכים לו (הבנה ב). מה שאין כן בירושת האח, האח אינו ממלא את מקומו של אחיו אלא יורש אותו מחמת היותו קרוב לו (הבנה א). את חלוקה זו הסיקה הגמ מדיני ייעוד ושדה אחוזה: הדינים של ייעוד ושדה אחוזה הם אישיים לאדם, וכיון שהבן מסוגל להחליף את אביו באותם תחומים נראה שהבן מקבל את זהותו של אביו והוא ממשיכו. הגמ לומדת מאותם דינים, שלמרות שהאב מת הרי שבנו ממשיך דרכו תופס את מקומו וממשיך את מפעל חייו. מכאן מגיעה הגמ למסקנה הפשוטה שאף לעניין ירושה הבן קודם לאח, שכן ערוץ הירושה של הבן הוא מילוי המקום (הבנה ב), בעוד שאצל האח מדובר בקרבה רגילה. בראשונים מצאנו ניסוחים מפורשים לחלוקה זו, לדוג: ר זרחיה הלוי - בעל המאור (נב. באלפס) : "שתהא רואה את הבן כאילו אביו קיים", וכלשון רשב"ם - "דבנים במקום אבות קיימי וכאבות חיים דמו" (הוריות ו.).
ירושת גוי
הגמ בקידושין (יז:) קובעת שיש ירושה אף בגוי:
"אמר רבא: דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר: וחשב עם קונהו - ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים" (קידושין יז:)
מדברי הגמ לא ברור אם רק הבן יורש את אביו או שמא כל דיני הירושה הנהוגים בישראל נהוגים אף בבני נוח.
הרמב"ם והמאירי נחלקו בשאלה זו. הרמב"ם בהל נחלות (פ"ו ה"ט) פוסק שדיני ירושה חלים אצל גויים רק בירושת הבן מאביו, אך בשאר ירושות מניחים אותם לפי מנהגם, כלומר - כאשר אין לנפטר בן סדר הנחלות נקבע לפי חוקיהם. המאירי בקידושין (יז:) חולק על הרמב"ם וכותב שכל דיני ירושה הקיימים ביהודי קיימים אף בגוי.
ניתן לתלות את מח הרמב"ם והמאירי בהבנות שהצענו לעיל בדיני ירושה: הרמב"ם סובר שרק הערוץ של מילוי מקום שייך בגויים ולכן רק הבן יורש את אביו. לעומת זאת, בדעת המאירי ניתן להציע שתי הבנות:
א. שני ערוצי הירושה פועלים בגוי וממילא הירושה מתבצעת לפי סדר הנחלות.
ב. הגוי יורש אך ורק מצד היותו קרובו של המת, לכן אין מקום לחלק בין ירושת הבן לשאר היורשים.
במאמר זה הצגנו את ערוצי הירושה באופן כללי, כמו כן הצענו חלוקה בין אופן ירושת הבן את אביו, לירושת האח את אחיו. כמובן שלאור הדברים יש מקום להרחיב את הדיון אף בנוגע לירושות אחרות, כגון: ירושת הבת את אביה וירושת הבעל את אשתו.