בת ארבעים פוקחת עין

היה מרשים. איך לא?

המכתב שקיבלנו בישר על פתיחת אירועי שנת הארבעים באירוע שכותרתו "שחזור יום הקמת הישיבה".

יום ג בכסלו תשכ"ח היה יום הלימודים הראשון בישיבת הר עציון אשר החלה את דרכה ב"ניסנים" (מבנים ישנים אשר שימשו את הצבא הירדני) של קיבוץ כפר עציון המתחדש. וכך, ביום ג בכסלו תשס"ז, בו מלאו לישיבה ארבעים-חסר-אחת ("כל אחד והאסוציאציות שזה מעורר אצלו", כדברי הרב מדן...), הוחלט לערוך בבית המדרש שחזור של אותו היום, בהשתתפות ראשי הישיבה (הותיקים והחדשים), הרמי"ם, התלמידים והבוגרים.

הייתי יכול להתמקד ב"שחזור" עצמו - שיעורים שהועברו על ידי אותם שלושה מגידי שיעור שפתחו את יום הלימודים הראשון בישיבה. לפתוח בדבריו של הרב עמיטל, ראש הישיבה מאז ועד היום, אשר התייחס לאמירתו של רבה לפיה אין תלמיד עומד על דעתו של רבו אלא לאחר 40 שנה; ולהמשיך עם דבריו של הרב חנן פורת, ממייסדי הישיבה והרוח החיה מאחורי הקמתה בגוש עציון, אשר התייחס לחשיבות של יציקת תוכן ומשמעות גם לדרך ולא רק ליעד, מה שאפשר ליעקב להתייחס לדרך הארוכה שעבר עד לנישואיו עם רחל כאל "ימים אחדים"; ולסיים בדבריו של הרב יואל בן נון, מי שהגיע מישיבת "מרכז הרב" וכיהן כר"מ בישיבה בתחילת דרכה, ואשר דיבר על דמותה של הישיבה האידיאלית על פי חזונו של הראי"ה והמרחק שעדיין נותר עד להגשמת אותו חזון, תוך ציון הצעדים המשמעותיים שעשתה ישיבת הר עציון בכיוון זה, בעיקר בכל הנוגע למהפכה שהיא הצליחה לחולל בלימוד התנ"ך בדורנו.

הרב יהודה עמיטל, הרב חנן פורת, הרב יואל בן נון (צילומים: נעמן קם)

אפשר היה גם להרחיב בתיאור ההתכנסות שנערכה לאחר מכן במטרה לייסד את מועצת בוגרי הישיבה -בוגרים שלמעלה משלושה עשורי חיים מפרידים ביניהם. הזדמנות להיווכח שוב במגוון העצום של עיסוקים המאפיין את הבוגרים: ראשי ישיבות הסדר מירוחם ופתח תקוה וראש מכללת "אמונה"; מנכ"ל אגודת ההתנדבות "ידידים" ודיקאן מכללת "שערי משפט"; רב הקמפוס של אוניברסיטת בר אילן וחבר מערכת עיתון "הארץ"; מנהל בית ספר יסודי בגבעתיים ואנשי חינוך מרמת הגולן; מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ומנכ"ל בנק אדנים (גם הוא לשעבר); אנשי רוח וחברה, ואנשי רפואה ומדע; אנשי הגות ואנשי מעשה.

ומעבר לתפקידים מרשימים ופנים ידועות, גם כמה חברה שמעבר למה שהם עשו ועושים, הם מהווים עבורי נקודות ציון לתקופת הישיבה: בין אם זה א, החברותא המבוגר שהיה לי כשהייתי בשיעור א, ובין אם זה נ, שהשירה הסוחפת שלו בשבת הראשונה שלי בישיבה הצטרפה לאוסף של דברים שעזרו להקל על הכניסה לעולם החדש; ש שהיה אחראי עלינו בשבוע ישיבה, ושהדבר היחידי שמתחרה בחום של החיוך שלו זה החיבוק שלו, והרב י, מבני חו"ל שלשמחתנו החליט להתגייס אחרי כמה שנים בישיבה דווקא עם המחזור שלנו, ושאת שיעורי השבת שלו מהטירונות אני זוכר עד היום.

וניתן היה גם לקפוץ הישר לארוחת הערב החגיגית: ל"לראיונות" שערך ד"ר גידי ספיר עם משה ("מושקו") מושקוביץ, ידעיה הכהן והרב עמיטל; לאותם אלה הפועלים ברקע, ואשר בזכותם כל מלאכת הארגון נראית כמתבצעת מאליה ("בנצי הודיע שאם היו מגיעים עוד 20 איש, לא היה מספיק לכולם"); לשמחת הפגישה המחודשת של רבים מהחברה (ככה זה כשיש כאלה שבאמת קופצים הישר לארוחת הערב, ומדלגים על השלבים הקודמים...); וגם לחווית ה"חדש ימינו כקדם" של לשבת שוב בחדר האוכל עם כמה מבני השיעור שלי, כאשר הפעם נוספת התהייה האם הקבוצה לידנו למדו שנה או ארבע שנים מתחתינו...

שבת בוגרים גם יחד

אלא שכל הדברים הטובים והיפים האלה בנוסטלגיה עוסקים הם. בהתבוננות לאחור. והגושניקים, כידוע טיפוסים תכליתיים הם. ובכלל, חלפו כבר שלושה שבועות מאותו אירוע, מה שעוד מעט יהפוך גם אותו לנוסטלגיה. והרי הובהר לנו ע"י הרב מדן (ראש הישיבה ה"טרי", יחסית) ויוני הולצר (מנכ"ל הישיבה ה"טרי" אף יותר), כי ההתכנסות המתוארת לעיל מהווה רק "יריית פתיחה" לאירועי שנת ה- 40 לישיבה. ואירועים אלה יוקדשו, ברובם, למבט אל עבר העתיד, להמשך בניה והתקדמות. לערוך פעילויות רבות ומגוונות יותר בהשתתפות ועבור הבוגרים, ומאידך - לבחון כיצד הבוגרים יכולים לתרום יותר להמשך התפתחותה ושגשוגה של הישיבה. לבחון כיצד ניתן להעמיק את הקשר של הישיבה עם הציבור הרחב -אם באמצעות הרחבת יוזמות קיימות, כדוגמת בתי המדרש לתנ"ך הפועלים מטעם מכללת יעקב הרצוג, ואם באמצעות יוזמות חדשות, כגון שבתות שייערכו בקהילות שונות ברחבי הארץ, בהשתתפות תלמידים ובוגרים.

אך מעבר לכל הרעיונות החשובים הנ"ל, מה שבאמת גרם לי לשבת ולכתוב על כך זהו הרצון להביע את נקודת המבט האישית. את התודה וההערכה על המקום שתפסה הישיבה בעיצוב חיי בשנים שלמדתי בה, ועל התפקיד הכל כך משמעותי שהיא עדיין ממלאת בחיי עד היום.

בין אם דרך הכלים, הידע ועולם הרוח שנבנו במסגרת אותן שנים נפלאות, ובין אם באמצעות חברותא וחברים עמם נמשך והתעצם הקשר לאורך השנים שחלפו מאז;

בין אם בחילוקים ופירושים אותם אנו מעלים תוך כדי דיון על בסיס לימודנו בישיבה, ובין אם בניגון המנסה לחקות את סגנון דיבורם ולימודם של ראשיה;

בין אם דרך שיעורים כתובים ומוקלטים המגיעים דרך בית המדרש הוירטואלי, ובין אם דרך מדף הספרים (המכיל מגוון ספרים הנע בין "בסערת העקירה" החדש, ל"ערכים במבחן מלחמה" הוותיק; בין "פרקי בראשית" של הרב ברויאר, לבין "דוד ובת שבע" של הרב מדן; בין "והארץ נתן לבני אדם" ו-"רסיסי טל", של הרב עמיטל, לבין "באור פניך יהלכון" ו-"שיעורים למסכת זבחים" של הרב ליכטנשטיין).

אך האמת היא, שאחרי כל החילוקים, הבחינות וה"בין... לבין...", כשיוצאים מיום כזה, נשאר עמוק בפנים איזה גרעין לא מפוענח, ושאולי אף לא נועד להגדרה. אותו גרעין שבגללו כל אותם בוגרים שהתכנסו מנקודות זמן ומקום כל כך שונות, הסתובבו במהלך היום עם חיוך גדול על פניהם.

ובדרכי חזרה מהישיבה, באותם סיבובים מפותלים היורדים מגוש עציון לכיוון עמק האלה, כאשר לצדי טרמפיסט מנומנם שאספתי מהטרמפיאדה בה עמדתי בעצמי פעמים רבות כל כך בעבר, מצאתי את עצמי חוזר אל דבריו של הרב עמיטל אשר פתחו את היום.

על בסיס דבריו של רבה, טען הרב עמיטל שנקודת המבחן של קשר בין רב לתלמיד היא האם לאחר 40 שנה - תקופה בה עולמות משתנים ואידיאולוגיות מתחלפות - מסרי הרב עדיין רלבנטיים עבור התלמיד. פרק הזמן הזה של 40 שנה לא נועד רק להפנמת המסר, אלא גם לבחינת תקפותו ועמקותו.

ישיבת הר עציון

אמנם, רובנו עדיין לא זכינו ל"מבחן המלא" של 40 שנה. אך כמדומני שגם לאחר פחות ממחצית התקופה, "מותר" לי לעמוד ולהתפעל מהעוצמה הזאת. מכך שהמכלול הזה הנקרא ישיבה - ובתוכו ראשיה, רבניה, אנשי צוותהּ, בוגריה וצעיריה - אכן עובר את מבחן הזמן. בודאי עבורי ברמה האישית, אך כמדומני שגם בהקשרים רחבים יותר.

ועם כל הדחף ה"גושניקי" לנתח את הבעיות ולדון בטעון תיקון, נדמה לי שבכל זאת מותר פעם בכמה שנים לעצור, להתבונן אחורה, ופשוט לומר - תודה!

ד"ר נעמן קם, בוגר ישיבת הר עציון, פוסט-דוקטורנט במכון ויצמן למדע.