מי אמר שהפסיקה בגמרא היה הנכונה?

שלום וברכה
עם השאלה הזו התמודד הרמב"ם, בכל תורת המחלוקות שלו.
אני מצטט מתוך ספרי על המחלוקות – "והלכה כבית הלל" – ואם תרצה להמשיך לעסוק בנושא – אשמח מאוד:



ברם, בכך לא נפתרה בעיית קטיעת שלשלת התורה עד תום. התאונה ההיסטורית שהולידה את תופעת המחלוקת עדיין יכולה להביא לכך שההלכה שאנו נוהגים בה היום אינה ההלכה כפי שהייתה הכוונה הא-לוהית שתיפסק. עד כאן הורדנו את עומס האחריות מעל כתפי תלמידי החכמים החלוקים זה עם זה, ואין אנו מאשימים אותם בריבוי הדעות, שהוא תוצאה של הסברות השונות שבין בני אדם. אולם תוצאה אפשרית של המחלוקת היא סטיית ההלכה מדרכה הסלולה, ופסיקת הלכה שלא לפי כוונתה המקורית.
לפיכך אין הרמב"ם מסיים את הדיון בשלשלת מסירת התורה שבעל פה מבלי להתייחס לשאלת פסיקת ההלכה, ביחס לשאלת שלשלת התורה:
ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל, או כמו שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא ציוונו בעבודתו על עניין זה.
אבל ציוונו לשמוע מחכמי הדור, כמו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם. ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת, לא מפני שטעו בהלכות, ושהאחד אומר אמת והשני שקר.
ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו. ומה יקר וגדול זה העיקר במצוות.
הרמב"ם מחדד יסוד מרכזי מאוד שהוא עצמו מכנה אותו במילים "יקר וגדול זה העיקר במצוות". שאלת הסטייה משלשלת התורה מבוססת על הנחה שגויה שישנה פסיקה שהיא "נכונה", ועל כן קיימת סכנה שההכרעה על פי רוב תסטה מפסיקה "נכונה" זו. ההנחה שגויה, בשל ייחודו של הציווי הא-לוהי – בשעה שנתן ריבונו של עולם את התורה לישראל נתן אותה על דעתם של חכמים. הפסיקה ה"נכונה" היא אפוא הפסיקה שחכמים פסקו, ואין השאלה האם דבריהם מכוונים למה שהיה פוסק משה רבינו רלוונטית כלל, שהרי ציוונו ללכת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. כדי להדגיש את הדבר נאמר כי גם לו הייתה הקלטת וידיאו בידינו ממעמד הר סיני אשר מלמדת כי משה רבינו לימד בבית מדרשו אחרת ופסק בצורה שונה, לא היינו משנים את עמדתנו ההלכתית, והפסיקה המחייבת אותנו היא בית הדין שבדורנו שלנו. עמדה זו היא חלק בלתי נפרד ממשנת הרמב"ם בדבר "לא בשמיים היא", ואנו לא נאריך בה בשל העובדה שאין היא קשורה לנושא דיוננו.

ד

הנה ננתח את משמעות משנת הרמב"ם. נכון הוא לקרוא לתופעת המחלוקת בשם "תאונה היסטורית", שכן אין נובעת מראשית מסירת התורה, כי אם משלב מסוים בהיסטוריה, שאירע כתוצאה מהתנהגות בעייתית בימי תלמידי שמאי והלל. ברם, משעה שתאונה זו אירעה אנו חייבים למצוא את הדרך להתנהל בעולמה של מחלוקת. דרך זו מחויבת להתגבר על שלושה מכשולים. מכשול ראשון הוא המכשול התיאולוגי, ועלינו למצוא תשובה לשאלה כיצד ייתכן שבתורת ד' נפלה מחלוקת, ולא לערער בכך על שלשלת מסירת התורה שבעל פה ועל רציפות המסורת. מכשול שני הוא המכשול הפראקטי – כיצד ניתן להתנהל בעולמה של מחלוקת מבחינה מעשית. הרמב"ם הדגיש כי הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי פסיקה ברוב, ולשם כך הוקמו מוסדות פסיקת ההלכה ובראשם בית הדין הגדול. הרמב"ם אכן מעצים מאוד את תפקידו של בית הדין:
בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך - זו מצות עשה.
וכל המאמין במשה רבינו ובתורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהן ולישען עליהן (הלכות ממרים א, א).
מכשול שלישי הוא המכשול שלאחר ההכרעה. העובדה שההלכה הוכרעה על ידי רוב שפעל בכוח השכל האנושי מעוררת את החשש שמא התורה שאנו נוהגים בה היום אינה זו שריבונו של עולם "התכוון" אליה מלכתחילה. הרמב"ם מחדש כאמור את התפיסה כי התורה כשם שהבריאה ניתנה לבני אדם כדי שיעצבו אותה ויפעלו במסגרת הבריאה הא-לוהית, ולא נצטווינו להשאיר אותה בטהרתה המקורית כי אם לשנות את פניה ללא הכר (מובן שגם לכך יש גבולות, כגון איסור כלאיים), כך נכונים הדברים גם ביחס לתורה. גם כאן עיקר הציווי שניתן לאדם הוא לקיים את מה שחכמים יורו שהוא ההלכה.

כל טוב ושבת שלום