שאלה
בפעמים הקודמות בהן עסקנו בסיפור החורבן "שולית הנגר" הגענו לכמה תשובות לשאלה "על מה חרבה ירושלים" אותן מביא התלמוד:
[הראשונה] - שבזמן ההוא כל נתינת אמון, במקום שתיחשב כמשהו מעצים - נחשבה כחולשה.
[השנייה] - שלא התביישו ב[רוע הקר והמתוכנן מתחילתו ועד סופו], תוך כדי העמדת פנים של הגשת עזרה (נתינת עצות) והתעלמות ממצוקה (בסעודה). ובפעם הקודמת הגענו לסיבה
[שלישית] – שניצלו את ההלכה למטרות שליליות (נבל ברשות התורה).
אפשר להגיד שכל מה שאמרנו עד עכשיו הוא הפשט של הסיפור. היום נקרא את הסיפור ברובד נוסף...
*
הבאנו כבר את דברי האר"י הקדוש (בחלק 1): בניין הכלל = כלל ישראל, בית המקדש... מורכב מבניינים קטנים של משפחות.
לכן אומר האר"י הקדוש שבקיום מצוות עשה של מצוות עשה "ואהבת לרעך כמוך" אתה לא צריך למשל לעמוד על בנייני עזריאלי ולצעוק לכיוון כיכר המדינה "עם ישראל - אני אוהב אתכם!"
אלא פשוט [לאהוב את אשתך וילדך]. זה כלל ישראל שלך. משם אפשר להרחיב את המעגל עוד...
כשיש הרבה מאוד גרעיני אטום בריאים וטובים כאלו – הם בסוף מתלכדים לאנרגיה אחת גדולה שממנה צומח בית המקדש!
לא סתם מלכות בית דוד מתחילה מסיפור חנה ואלקנה = מזוגיות, מאהבה וממשפחה. משם הכול מתחיל. כך ש[בית המקדש בעצם נחרב כשהבית הפרטי נחרב]. "ירושלם הבנויה כעיר ש[חוברה לה יחדיו]" (תהילים, פרק קכ"ב פסוק ג').
*
עד עכשיו הוצאנו בצדק את שולית הנגר בתור רשע מרושע. אך האם הוא הרע [היחיד] בסיפור הזה?
בסיפור יש שיקוף מסוים של סיפור "[פילגש בגבעה]" מספר שופטים בתנ"ך (פרקים י"ט – כ"א).
בפילגש בגבעה ברור מי הדמויות הרעות – בני שבט בנימין שהתעללו בפילגש. אבל האם רק הם הרשעים?
מה עם בעל הפילגש, שכשהם צבאו על הבית אמר להם: "אל תהרגו אותי – קחו אותה!" וזרק את הפילגש החוצה?!
בעצם, אנחנו לא רואים את הרשעה שלו כי אנחנו "מסתנוורים" מהרשעים האחרים.
נשאל לגבי סיפורנו: מה עם [הרב]? מאיפה הגיע המצב שאשתו נותנת עיניו בעיני השוליה והשוליה נתן את עיניו בה?
שוב, השוליה הוא מרושע. אבל דיברנו על הפרת אמון, ואם נשים לב – השוליה הוא [לא הראשון] שמפר את האמון!
מי שמפר את האמון ראשון הוא הרב, שמפר את האמון כלפי אשתו!
*
"[פעם אחת הוצרך רבו (לא היה רבו לתורה אלא רבו לאומנות של נגרים) ללות. אמר לו: שג