שאל את הרב

חיכיתי לילד ועברתי הפלה

חדשות כיפה חברים מקשיבים 17/07/16 18:43 יא בתמוז התשעו

שאלה

לפני 3 חודשים עברתי הפלה.

נורא חיכינו להיריון הראשון הזה (ב"ה לא שאנחנו נשואים הרבה הרבה זמן, אבל בכל זאת חיכינו..) ואז הוא הגיע.

ואחרי האולטרסאונד שאומר שהכל בסדר, ספרתי לאמא שלי. והיא כל כך התרגשה! והיינו בעננים!!

ופתאום נהייתי מבואסת בלי שום הסבר, ולאחר שבוע התברר שאין דופק. צריך הפלה.

אני לא אחת שנשארת בבאסה, אני קמה מאוד מהר- כל כך מהר שבעלי לא שם לה שיש עוד משו לא בסדר. שאני בוכה בלילה כי יש לי הרגשה מוזרה. כי משהו חסר לי.

מתקופה של אושר עברנו לתקופה של של צער שלא נגמר. בתקופה האחרונה אנחנו רבים ומתווכחים יותר מדי. על כל שטות. אני מתעצבנת מאוד מהר. מרגישה שהוא לא מבין ולא מכיל אותי.

כל החברות שלי או שילדו בשנה האחרונה או בהיריון.. נשארתי רק אני. וקשה לי. מרגישה חלשה- לפעמים אפילו קנאה.

כמה פעמים אפשר לשמוע בקרוב אצלך! או נוו אני אהיה דודה בזמן הקרוב מהחברות הקרובות..?

ולא רוצה לשתף, כי לא רוצה להרגיש מסכנה. אבל מרגישה שלא טוב לי. הלימודים והעבודה לא מעניינים אותי יותר. התנתקתי.

איך קמים מזה? איך שומרים על האמונה שהכל בסדר? הכל ב"ה תקין ועוד מעט זה יגיע ויהיה בסדר? שזה מה שהיה צריך לקרות וכו וכו?

מנסה לחשוב על דבריח אחרים. להתרכז במה שטוב, אבל כל דבר קטן מפיל אותי חזרה עוד יותר למטה. איך עולים מכאן?

הרגשתי שזה המקום שלי לשתף, במקום שלא יודעים מי אני, כי אני לא מסכנה. ב"ה יש לי בעל מדהים ואוהב! ומשפחה.

אשמח גם לעצה טובה, איך להתמודד עם השבר הזה, אם יש איזה ספר שמדבר על הנושאים האלו (אני לא מצאתי לזה התייחסות וחבל..)

תודה! בשורות טובות לכולם!

תשובה

שלום לך,
מצטערת איתך על אובדנך.
בע"ה שהקב"ה ימלא חסרונכם.
עברת דבר מאוד כואב.
הציפיה, השמחה, ההתרגשות,
ולבסוף האובדן..
הרבה הרבה רגשות טעונים שצריך הרבה זמן כדי לעבד אותם.
את כותבת שאת לא מכירה ככה את עצמך,
ואולי ציפית, כמו האנשים מסביבך,
להמשיך בשגרת החיים,
שהכאב הנפשי יעלם יחד עם הכאב הפיזי,
וראית שזה לא ככה.
זה מאכזב ומתסכל.
ואמיתי כל כך.
אמיתי כי היה פה משהו,
התחלה של משהו שהתרקם,
של ציפיות וחלומות.
וכשמאבדים משהו צריך זמן כדי להתאבל עליו.
לשחזר את מה שהיה,
לתת מקום לרגשות שעולים,
לשתף,
לבכות,
ממש להתאבל
לפעמים גם החברה וגם את בעצמך לא רואים ולא מכירים בזה ומנסים להמשיך הלאה בחיים,
וכמו כל דבר שלוחצים ודוחסים עמוק עמוק וחזק וחזק שבסוף יוצא החוצה ומתפרץ. (מה גם שאת מדברת על תקופה קצרה כל כך של 3 חודשים שלא מאפשרת באמת להתאושש)
אני לא חושבת שאת מסכנה.
כמו שכל התמודדות שהיא לא הופכת אדם למסכן.
הקב"ה נתן לך התמודדות,
וב"ה את עומדת בה ובע"ה גם תצמחי ממנה.
רק שכדי להיות מסוגלת להיבנות ממנה כדאי לתת לעצמך זמן ותהליך של אבל.
ממש כמו שמתאבלים על אדם שנפטר, ח"ו.
עצובים, בוכים, נשארים קצת בבית, מדברים, מספרים וכו,
לפעמים צריך גם מישהי מקצועית מבחוץ שתעזור לעבד את מכלול הרגשות הזה,
כמו שכתבת,
מישהי שלא תכיר אותך מהחיים ואולי תוכל לכוון אותך למקומות שיותר קשים לך מבלי שתרגישי שאח"כ תזכור אותך בחולשתך.
את כותבת שאת מרגישה שעוד לא חזרת לתפקוד כמו שהיה קודם,
ושקשה לך מאוד עם זה.
אני מקווה שקצת הסברתי בדברי שזה הגיוני כי בעצם עוד לא עיבדת את מה שקרה והנפש עוד לא מוכנה להמשיך הלאה.
ממליצה מאוד לשוחח עם בעלך על כך (יכול להיות שגם לו עדין קשה וזה בא לידי ביטוי באופנים אחרים),
לנסות לחשוב מי בסביבתך יוכל לעזור לך בתהליך, לבקש עזרה ותמיכה כמה שיותר),
במקביל, יש ספר שנקרא "כחלום יעוף" של הרב דוד סתיו שמדבר על הנושא מכמה היבטים ואולי יוכל להסביר לך קצת את מה שעובר עלייך.
אם לאחר זמן את עדין רואה שקשה לך להמשיך הלאה אני מאוד ממליצה בכל זאת להיעזר במישהי מקצועית,
לפעמים חלק מהכלים שהקב"ה נותן לנו כדי לצמוח מההתמודדויות הם דווקא האנשים האלו שיודעים לכוון אותנו לנקודות הרגישות ביותר אצלנו, וחבל לנו אם לא ניעזר את זה.
לסיום, אאחל הרבה כח. כח להיזכר בכך שהתוכנית של הקב"ה מדויקת לנו. שלכל אחד הוא סלל שביל מיוחד משלו, עם המכשולים והכלים המיוחדים לו כדי לעבור את השביל בביטחה ולהוציא לפועל את תפקידו המיוחד בחיים. כנראה שבשביל שלך ושל בעלך יש את המכשול הזה,
שבע"ה יצמיח אתכם, אני לא יודעת לאיזה כיוונים אבל מאחלת ומאמינה שכבר בעוד כמה חודשים תוכלו להסתכל אחורה ולראות לאן..
בהצלחה!
את מוזמנת לפנות אלי למייל נעמה tepernaama@gmail.com

כתבות נוספות