מסירת מידע חסוי וחיוני

שלום וברכה

השאלה שאתה עוסק בה היא מהשאלות הקשות ביותר בתחום הטיפול הנפשי והייעוץ. רק לאחרונה היא עלתה בצורה משמעותית בסיפור המטוס הגרמני וריסוקו: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4641566,00.html, אולם היא עולה בכל עת ובכל זמן. מה שהופך את הסוגיה לסבוכה מאוד היא העובדה שהיא נוגעת באין ספור מרככיבים: דמויות רבות נמצאות בה, שאלות מערכתיות ולא רק פרטיות, שאלת הבעלות על מידע סודי, ועוד הרבה מאוד מרכיבים.
לאור דבריך בסוף, אני מניח כי השיקולים השונים מוכרים לכם, ועל כן השאלה מבקשת בסופו של דבר את השורה התחתונה, שהיא כמובן קשה מאוד להגדרה. על הרקע אפשר לקרוא במאמרי הארוך "אתיקה של מטפל דתי", ועל השיקולים השונים הנמצאים שם, כמו כן ציטוט תשובות רבות בהלכה.
התשובה המעשית לשאלות אלה אינה בינארית, לאמור חובה/מותר/אסור לספר, אלא היא מאופינת בצורתה של תשובה מורכבת, לאמור: מחד גיסא, המידע שנמצא ביד היועץ אינו שייך לו, והופקד על ידי התלמיד, ועל כן – אין היתר גורף להשתמש במידע הזה. לא זו בלבד, אלא שאלה גם הכללים שהקהילה קיבלה על עצמה, והדבר מקבל אפוא תוקף הדומה לחרם הקהל (אם כי לא באותה רמה). בשל כך, ובשל נימוקים מערכתיים נוספים נקודת המוצא היא שליועץ אסור לספר דבר. הדבר הנכון מצד היועץ לומר הוא שבתוקף תפקידו הוא מנוע למסור כל דבר – מטוב ועד רע – ועל כן אין הוא אומר דבר. ברם, כמעט כל פוסקי ההלכה שעסקו בנושא כתבו תשובות חדות לכיוון ההפוך, ואמרו שלצורך הצלת נישואין חובה על היועץ לספר. במאמרי הנ"ל אני מביא חלק מהתשובות, וניתן לראות עוד שיקולים כאן: http://www.daat.ac.il/he-il/refua/dilemot/sodiyut/ency-sodiyut.htm
מה אני עושה בפועל ? אני אומר למשפחה בעדינות כי בהיותו נער היו שיחות שונות איתי על מצוקות שיש לו, אולם אני מנוע לספר להם דבר וחצי דבר. האמירה עצמה היא הנעה למשפחה לברר במקומות אחרים ובהקשרים אחרים, ובד בבד אני לא מועל בתפקידי. בד בבד, אני פונה אל הבחור ואומר לו כי לטובת הצדדים כולם – הוא עצמו צריך לדבר על כך עם הבחורה. בשום אופן אסור לו להינשא למישהי שלא יודעת על נטיותיו, כי הדבר מביא לאסון גדול – גם לה, גם לו, וגם לכל הכרוכים בסיפור זה. אני מבקש להדגיש כי עמדתי היא שאסור להתחתן בלי לספר, ושזה גם לא מועיל. הדיון נוגע רק למעמד היועץ או הרב בסיפור מורכב ומסובך כזה.

כל טוב