כמה נושאים

שלום

חלק לא מבוטל מאיתנו, רואים את עצמם כשומרי מצוות בעלי תרבות חילונית. דמות הזמר הזה הוא בדיוק איך שחלקנו רוצים להראות בסתר ליבנו, אלא שלא נעים להשתנות מההרגל הפורמאלי הדתי.
הוי אומר- לעיתים הנפש והראש נטועים בעומקי התרבות המערבית החילונית, אליה ואל גיבוריה נושאים עיניים ועליה חולמים. אל מוסרה נושאים את את הנפש. ערכיה הם בסיס הזהות של רבים מאיתנו. ובנתיים במקביל שומרים מצוות מסויימות מכח האנרציה או משום שהפרט מזדהה עם מצווה זו או אחרת. המגמה הדתית המתחזקת היא שהאדם ומולדתו הם המרכז ולא האל והתורה. ועל כן, על התורה ותרבותה להתיישר עם ערכי ורצונותי האישיים, ולא להיפך. אם בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אזי באחרית מבקש האדם לברוא לו אלהים.

השיר שהזכרת בו הוא מכניס מילות הקידוש, הוא דוגמא לכך-
בשיר הוכנסו מילות הקידוש, אולם רק אלה המתאימות לערכים המערביים הנימוסיים. הוי אומר, עד 'כי בנו בחרת'. מעבר לכך, את המילים 'מכל העמים' השמיטו. יתכן כהתחשבות במנהג הרפורמים החותמים 'כי בנו בחרת עם כל העמים', ויתכן בתמימות ובטעות של המשורר. אך טעות זו, מתאימה להפליא לרוח הזמן.
התורה מתארת 'לתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה', אך בימינו ואצל חלקנו, הפסוק אינו רלוונטי וגזעני. במודע או שלא במודע, הוא פשוט אינו עולה בקנה אחד עם הדתיות הפלורליסטית הפופולארית. התורה הקד' וחז"ל אינם מקור הסמכות אלא תחושות האדם, במקום עמל ושינוי עצמי כלפי התורה, הדגש הוא פינוק האדם והנמכת התורה והשבת לערכיו. במקום שבת קודש הממלאת את הפנאי, קיבלנו פולקלור 'עיתון על המרפסת ומנגינות מתגנבות'.

על כן, מה תלין על מובילי הנוער, אשר הביאו לנוער ולמדריכים בדיוק את הדמות שהם מעריצים, התדמית עליה הם חולמים- אדם נעים הליכות, בעל מוסר מערבי, חובב מסורת, מתקרב ליהדות בדרכו שלו, בוחר מה לקיים ומה לא וכולם מריעים על כך. הוא אינו רחוק מדמויות אחרות במחננו הציבורי. קרוב לודאי המזמינים בבני עקיבא חשבו לטובה, וביקשו להזמין אדם שאוהד את תנועת בני עקיבא ומתחזק. הם פעלו בתמימות.
אכן לכשעצמו, אותו הזמר מתחזק ומתחיל לקיים מצוות ובע"ה יחזור בתשובה שלימה. ודאי כוונותיו טובות, אשריו שפניו כלפי מעלה. הוא הולך בדרך נכונה, ואין טענה כלפיו, להיפך. ילך מחיל אל חיל, כה לחי על התחזקותו.
אולם חלק נרחב מהנוער נוהה אחריו לא בשל כך אלא להיפך- רבים מעריצים את מה שאין בו יותר מאשר את מה שיש בו. אין בו את הטירדה ששמה 'תורה', אין בו את הדמות הדתית המעיקה עם 'ציצית וכיפה', ובעיקר- אין בו את המושג 'חובה'. זה בדיוק מה שקוסם לנו.
פשוט הדבר שלא את המגמה החיובית שלו רוצים לחקות, לא ההתחזקות הנוכחית שלו מושכת את הציבור הנרחב. אלא היותו חילוני-מסורתי, 'ישראלי אמיתי' שמכיר בנו. הוא התגלמות האייקון של רבים בתוכנו, היותו לבוש ומתנהג באופן הפלורליסטי-מסורתי שרבים כמהים כלפיו בסתר ליבם. היותו נהנה בנתיים מ 'העולם ההוא', ובד בבד מקיים מצוות מסויימות כבחירתו. לא שאיפת ההתחזקות (הטובה) שלו מעניינת, אלא העולם הראשון בו עודנו מצוי. לא בכדי הוזמן זמר חילוני ולא זמר חרדי, לשם גיוון כלשהו. חרדי? מאן דכר שמיה. הרי אין כל משותף ביננו ללובשי השחורים, אפילו אם יהיו חביבים לא פחות מזמר חילוני.

כנגד מציאות זו אנו נאבקים כל ימינו-
העובדה שלעת עתה אייקון התרבות שלנו, מאווינו, אינם קודש אלא חול (במקרה הטוב).
כמובן אפשר לשמוע שירים ישרים של הזמר הזה בשעות הפנאי כדבר שולי, אך הזמנתו במלאת שמונים וחמש שנה לבני עקיבא זו הצהרה תרבותית, אמירה רמה שהמונח 'קדש חייך בתורה וטהרם בעבודה' מונח בשממון בקרן זווית. היו ימים שהרב נריה עמד בראש המחנה, כתב את המנוננו, בנה את רוחנו. מה היה אומר אותו צדיק על המציאות הנוכחית ועל זמריה? שאיפת הקודש הוחלפה בשאיפת עשן בהופעות.
במקום לקדש את החילוניות ולהשיבה למקורה וליראת שמים, הננו נבלעים בתוך החילוניות עצמה- פוליטית, ערכית, תדמיתית, זהותית, ואפילו בסגנונות הלימוד בבתי המדרשיות.
חלק מכך הוא הרצון החדש להמעיט את החמ"ד ולערב את בתי הספר בין חילונים לדתיים ככל הניתן. שורש העניין- היותנו זהים תרבותית לחילונים, כולנו 'אזרחי תרבות המערב' עם הבדל שולי וקטן ששמו כיפה. כיפה קטנה, לא רלוונטית. יחי הטשטוש המאחד.
כמובן גם הדגש הרפורמי בתכני האתרים של משרד החינוך, אינו מפתיע לאור מגמה זו, ואין זה משנה אם התחיל בזה השר הקודם או הנוכחי. המנגינה היא המשך הסימפוניה של 'עזרת ישראל' מעורבת בכותל, בה יש מקום נכבד לתנועה זו. ישנו טשטוש מכוון ביחס לגבולות הגזרה הדתיים לאומיים שלנו, ונסיון לחשב מסלול מחדש, להכיל אידיאולוגית כדבר לגיטימי את התפיסה הקונסרבטיבית והרפומית, כאילו היא עוד מאן דאמר מתוככי ביהמ"ד.
כך גם מה שכתבת על ביטול סמכויות הרבצ"ר ולשכתו- זוהי רפלקציה של הניגוח כלפי מוסדות הרבנות באשר הם במדינה. כאשר ממעיטים את חשיבות הרבנות הממלכתית, כגון רבני ערים, רבנים ראשיים וכד', אזי מגמה זו מחלחלת לצבא, להפריד בין היהדות לחיים. להפריד בין המושג 'רב' ובין המושג 'תרבות' ו 'ייצוגיות'. אם אנו דוחקים את הרבנים והרבנות להיות פקידים פותרי בעיות הלכתיות בלבד, ולא אנשים העומדים בראש המחנה כנושאי הדגל הלאומי- אזי מה התימה שהדבר קורה בצבאנו, ומה התימה שכולם שותקים? אנו כרינו בור זה במו ידינו.
כשבצבא אוכלים חזיר ונוזפים במפקד שהעניש על כך- דממה ברחובותינו. כאילו לא לנו נוגע הדבר. הפכנו לסקטור, לדתיים, אנו מפחדים להוציא הגה שמא נחשד בכפיה דתית או באלימות תרבותית שאינה פלורליסטית. הפכנו מבעלי אידיאולוגיה לבעלי אינטרסים.

אולם זאת יש לדעת- מאות אלפי בני ובנות הציונות הדתית על גווניה המשתדלים לעבוד את ד' בתום לב ובגבורה, ינצחו את התרבות החילונית-דתית הזו. גיבורים אלו ימשיכו להקים בישיבות ובמדרשות עולם של קודש, נשות ואנשי קודש שאינם נכנעים לתרבות זרה, השואפים לגדלות ולדבקות אלוקית תרבותית, ולא רק עשיה דתית-פורמאלית בבחינת 'מה חובתי ואעשנה'. לגיבורים אלו יש סדר יום נכון, יש גבולות נהירים ע"פ תורה, יש להם אלהים חיים דורש ומאתגר שאינו וותרן או פופולארי. גיבורים אלו מקימים משפחות, בונים חיים, מתכוננים להמשיך את המפעל הגדול של הציונות הדתית הקדושה שאינה מבולבלת מכל עלה נידף.
הם ימשיכו להרבות תורה בקהילות ישראל היקרות, קדושה ויראת שמים. ימשיכו להאמין ביכולת של עם ישראל כולו להיות גדול וקדוש. ימשיכו להאמין ולחנך שמגמתנו הציונית יכולה אם תרצה להיות מקור לקדושה ולא לוויתור.
יש ציבור גדול ורחב בציונות הדתית שמבקש להיות במקום אחר, במקום של אהבת ד' ויראתו, בקיום מצוותיו בשלימות.
יקח זמן, מאמץ. אך סוף האמת להיגלות באור יקרות בידי גיבורי כח עושי דברו. סבלנות, הקודש ינצח על הכלים כולם.

כל טוב