שאלה
שלום לכבוד הרב,
מהרגע שבו אדם נולד יש לו קונפליקט בין השאיפה הרוחנית של נשמתו לשאיפה הגשמית של נפשו.
בהיותו קטן, השאיפה הגשמית גוברת וכל מה שמעניין את הילד זה לאכול, לישון, קירבה לאנשים הקרובים אליו ובקיצור אפשר לקרוא לזה שאיפה אגואיסטית.
כאשר האדם גדל לפתע הוא מבין שיש בעולם עוד אנשים ועוד בעלי חיים וצומחים ואפילו דברים דוממים ואז הנה הוא נמצא במבוכה בין מה שהוא חווה עד כה לבין החוויה החדשה שבה הוא נמצא בתוך חברה.
נראה לי שכאשר מסתכלים על חיי תורה ואמונה מצד אחד אמנם נראה שבסיס האמונה הוא ביצירת עם ישראל וכוחנו בכך בנשמת ישראל הכללית ועוד כל מיני ביטויים דומים.
מצד שני, כאשר האדם הישראלי מגיע ובתכלס הוא רוצה לדעת מהי ההדרכה איך לחיות ההדרכות כולם הם על איך האדם יעבוד על מידותיו באופן אישי.
כמובן, לא ייתכן שאדם יעבוד על תיקון מידותיו של אדם אחר אלא ששאלתי היא אם כן מה המשקל שצריך לתת לאגואיזם בחיי תורה?
אני אוסיף שהרי ברור שאדם שאוכל להנאת עצמו זה לכאורה אגואיזם פסול וכן הרהורי עבירה המביאים לידי שז"ל אבל מצד אם יש צורך באגואיזם בעבודת ה' במידה מסוימת אז איך אפשר להתנתק מבחינה מסוימת מהאגואיזם ומצד שני להמשיך ולהיות אגואיסט מבחינה אחרת?
איך אפשר להתגבר על התאוות של האדם שהם מייצגי האגואיזם אם בעצם כל עבודת ה' היא פרטית ובמילה אחרת אגואיסטית?
תשובה
בס"ד
שלום רב,
בשאלה שלך עסקו גדולי ישראל, וגם האחרונים.
לפי דברי הרב קוק זו הבנה שמתעוררת באופן טבעי בזמן גאולת ישראל.
התפיסה שאתה מכנה 'אגואיסטית' היא התפיסה אליה התרגלנו במשך אלפיים שנות גלות.
האמת שזה לא באמת אגואיסטיות, לא מדובר על אנשים שלא אכפת להם מהזולת. אבל אתה צודק מפני שזו תפיסה שבה האדם מבקש גאולה אישית. באופן תמציתי נאמר שזו התפיסה שמתמקדת ברצון לזכות ל-'עולם הבא' נשמתי פרטי.
באתחלתא דגאולה אנחנו מתחילים לחוות מציאות חדשה של חיים כלליים. שוב איננו מצומצמים לקהילות בודדות בין הגויים. אנו קיימים כעם מאוחד בארצו.
מכאן מתבקשת תפיסת גמול רחבה יותר לשאוף משהו כללי בשביל כולם. לכן מתחזק הקושי במחשבה הגלותית שנתפסת כאגואיסטית.
לשאלה זו הציעו פתרון עמוק ומורכב גם הרב קוק (באורות הקודש "שיר מרובע") גם הרב שמעון שקופ בהקדמה לספרו "שערי יושר" (ציטוט):
והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ד׳ מאתנו, וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של 'האני' שלו. כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו:
האיש הגס והשפל, כל אני שלו מצומצם רק בחומרו וגופו,
למעלה ממנו מי שמרגיש שאני שלו הוא מורכב מגוף ונפש,
ולמעלה מזה מי שמכניס להאני שלו בני ביתו ומשפחתו,
והאיש ההולך עפ״י דרכי התורה, האני שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית
ועוד יש בזה מעלות של איש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא האני שלו, והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה,
ואז גם רגש אהבת עצמו עוזר לו לאהב את כל עם ישראל, ואת כל הבריאה כולה..."
לסיכום: אדם גדול מכליל עצמו בתוך הבריאה כולה כמו אבר בגוף שלם.
כך גם עולם הבא שלו כולל בתוכו את ישועת הכלל - כלל ישראל וכלל העולם. עולם הבא איננו מציאות רוחנית נשמתית אלא מציאות כללית רחבה, אליה יגיעו כולם בעולם הזה, לאחר תחיית המתים.
נראה שככל שיתקדם תהליך גאולתנו כך תרבה ההעמקה וההבנה של שילוב הפרטיות בתוך הכלליות כנ"ל ללא כל סתירה ביניהן.
באופן מעשי, התיקון הפרטי משתלב בטובת הכלל. זה דבר טבעי כאשר עם חי יחד בארצו. כמו אברים בגוף שפעולתם המשוכללת מועילה להם ולגוף כולו, כך הבריות במדינה.
לדוגמה, אני רוצה להיות נגר או נהג או רופא או למדן. אני מתפתח הכי טוב שאפשר כשאני מייצר תוצרת ראויה לבני עמי, לפיתוח ארצי ומולדתי, בכך גם אני וגם האחרים זוכים להתפתחות הכי טובה:
כנגר אני מייצר את הרהיטים הכי טובים.
כנהג אני מציע תחבורה הכי נוחה, בטוחה ואדיבה.
כרופא אני מציע רפואה מקצועית ביותר.
כלמדן אני מציע הוראה עמוקה והדרכה טובה.