שאלה
שלום רב
אני בן יחיד לאמא חד הורית, בת 50, גרושה, סובלת מפריצת דיסק, סכרת וסכיזופרניה.
יש לה אבא, אח ואחות. אבא דואג לה יחסית לצרכים, (גם אני).
האח והאחות פחות אך עדיין בתמונה.
כיום למרות הבעיות מרוצה וחייה בלי יותר מדי תלונות, ובזכות עצות שקיבלנו ממרכזי סיוע נפשי למשפחות מתמודדים - גם אנחנו מצליחים לחיות בשלום עימה.
באופן אישי בתור הבן היחיד שלה, נחפשתי בפני דילמה לא פשוטה.
הייתה לי בת זוג שגרה בארה"ב. הבחורה לא מוכנה לעבור לגור בארץ, ומציעה שאעבור לשם כפתרון היחיד.
בשלב הראשון, לא הייתה לי בעיה - היות ואני מאמין כי חיי יהיו טובים שם, ומדובר באהבת אמת.
הקושי האמיתי שלי - הוא החשש מה יהיה "לימים". כאשר אביה פחות יוכל לעזור, כאשר היא בעצמה פחות תתפקד, פחות תוכל לבקר אותי, ואפילו - כשתגיע למצב סיעודי.
שכן במצב כזה, אולי אוכל לדאוג ל"צרכיה" בזכות כסף וטכנולוגיה מארה"ב, אך ללא ספק לא אראה אותה פעם בשבוע (וגם ספק אם פעם בחודש), ועל כן אפגע מאוד בנושא החברה והבדידות שלה.
מדובר כאן בהתנגשות גדולה בין 2 ערכים אדירים - כיבוד אם וחובה מוסרית כלפיה, למול רגש אהבה גדול.
האם יש פתרון?
תשובה
שלום וברכה
זו אכן מצוקה גדולה.
יישר כוח לעצם העובדה שאתה מתלבט בכך, ורואה אחריות להיות קשור בנושאים השונים הכרוכים בכך.
קשה להכריע.
ברם, עמדת היסוד של ההלכה היא "שלך קודם לשל כל אדם", ובהקשר הזה הדבר הראשוני שאתה צריך לעשות הוא להקים את ביתך, "ועל כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו".
אין הכוונה חס ושלום להפקיר את אמך. מתוך הקמת הבית שלך תעשה את כל מה שאתה יכול לעשות - בין בממון ובין בפגישות פיזיות. ככל שניתן.
וכך מנסים לעשות את הטוב בעולם.
האם אתה יכול ללכת בדרך זו ?
כל טוב