מנסה לעשות רושם על בנים

שלום!

שמחתי לקבל את השאלה שלך, נראה היה שהיא נובעת מתוך רצון להיות שלמה עם עצמך, חופשיה. נראה שיש לך את היכולת (המעולה, אגב) להבין את הסיטואציה לפרטיה, את התכונות של האנשים שנמצאים סביבך, ולדעת מה מתאים לסיטואציה. את מרגישה שזה לא מתבטא בצורה הנכונה, את מרגישה שאת מנצלת את התכונה הזו כדי לגרום לאנשים לאהוב אותך. אז דבר ראשון - אשריך! הרצון שלך להיות אמיתית מראה על בגרות פנימית, והרצון לאמת לא תמיד נמצא גם אצל מבוגרים. כך זה אפילו מעצים את ההערכה אליך.
האם אנחנו מנסים לגרום לאנשים לאהוב אותנו? תמיד. כולנו. הפחד שלא יאהבו אותי קיים בכל אחד ואחת, בכל גיל. כולם מפחדים שפתאום ימצאו את עצמם לבד, בלי חברים קרובים, או בלי בן זוג, לבד. אז-


["למה אני כזאת?"]
אולי לפני שנסביר למה אנחנו כן בוחרות בכל זאת לשים את המסכות, ננסה לחשוב למה את לא רוצה לשים אותן. אצטט אותך: " בא לי להיות אני עצמי, ולא שאני אתאים את האופי שלי לאופי של בן אדם אחר, זה לא אמיתי". את צודקת! בא לי להיות אני עצמי. אז למה בכל זאת אני לא ככה? הרי אמור להיות לי הכי נוח כשאני אני, הכי טבעית, הכי פשוט, לא? אז למה אני לא מסוגלת להתנהג כמו עצמי- במודע או לא במודע- ברגע שמגיעים בנים?
האמת היא, שזה לא פשוט בכלל. כאשר נדרש ממנו להיות אמיתית, ואני עצמי, זה דורש ממני קודם כל- לברר מי אני ומה אני. ואמנם שלב החיפוש הוא לא קל, אבל מה שמפחיד באמת הוא- מה אני אמצא? האם אני אמצא עצמי טוב, שאני אוהב? אולי בעצם אני אמצא ´עצמי´ לא משהו, תכונות בינוניות, לא מה שחלמתי להיות... זה השלב הראשון ב´להיות אני´.

השלב השני הוא להשלים איתו, עם ה´אני´ שמצאתי. להיות מוכנה שהעולם יראה אותו. דמייני שאת רוצה לכתוב רשימה של דברים לעשות היום. בטח זה יהיה על פתק קטן, לא נורא אם הוא מקומט בצדדים, רק רשימה של הדברים במילה או שתיים, וקו של מחיקה אם כבר עשיתי אותו. אבל- אם היית צריכה לעשות רשימה של דבר שצריך לעשות לקראת שבת ארגון בסניף, שכל חניך ומדריך יידע מה עוד יש לעשות? אז המצב היה אחרת. על שלט גדול, עם כותרת, מילות סיכום בסוף (או לפחות ´בהצלחה´) יש טעות? מתחילים מההתחלה! יצא מכוער? דף חדש!
כשאנחנו צריכים להוציא משהו שהוא שלנו, ואנחנו יודעים שהוא יהיה חשוף לעיני כל- נרצה שזה יהיה הדבר המושלם. שלא אאלץ ´להתפדח´ באיך שזה נראה, או שאולי זה לא מספיק טוב. אבל כשמה שכולם רואים זה לא סתם איזה שלט שייזרק מחר, אלא האישיות שלי? אז בכלל חייבים שיהיה מושלם, בלי שום חיסרון, שלא יהיה משהו שאולי יראה כפגם, או איזו תכונה שהאנשים סביבי פחות יאהבו. במילים אחרות - אנחנו מחפשים שלמות של ה´אני´ לפני שהוא נחשף אל העולם.
אבל, מה לעשות, אנחנו לא מושלמים. וכולנו מכילים תכונות שהן גם קצת פחות טובות, שבהן אנחנו מתביישים יותר ופחות.


[אז מה עושים? ]
פה מגיע שלב המסכות, אז אם התכונה שמפריעה לי במקום מסוים היא שאני דעתנית, כי בסביבה שלי בטח יאהבו יותר מישהי שמוותרת - אז אני אשים על עצמי מסכה של וותרנית. ואם כולם מרובעים סביבי - בטח הם יאהבו רק את מי שמרובע כמוהם, ואני בכלל מחפשת אתגרים חדשים, אבל בכל זאת אשתדל להסתיר את זה, שלא יראו את החיסרון הזה. הפחד המתמיד שלא יאהבו אותי כי אני בטח מלאת חסרונות קיים בלא מעט אנשים, בלא מעט מהזמן. ואז עולה השאלה-


אז איך זה אפשרי להיות שלמה עם מי שאני?
האם אפשר? מרגע שהבנו למה זה קורה, למה אני לא מסוגלת שלא לשים על עצמי מסכות- יהיה קל יותר להגיד גם איך אפשר למצוא את הדרכים להוריד אותן.
המטרה שלנו היא בעצם לברר איך אני מסוגלת לקבל את כולי כמכלול, להשלים עם כל המקומות בי שקשים לי יותר, או שפחות מתאימים לדמות אותה אני מתארת כמושלמת? כדאי להפריד בין תכונות שאני תופסת כ´רעות´ (עצבנית או חוצפנית וכד´) ובין תכונות שהן תלויות מצב - לפעמים אני מרגישה איתן בנוח ולפעמים לא, תלוי בסיטואציה. אנחנו מדברים על התכונות שלא קשורות בעבודה עצמית מתמשכת, אלא קיימות בי והן טובות. איך משלימים איתן?
השלב הבסיסי הוא להגיד לעצמך, להפנים- את טובה! יש בך את התכונות האלה והאלה שאת אוהבת, והדברים הקטנים הם אפסיים במכלול ה´אני´, ואת שמחה במי שאת.
ההמשך הוא להיות פתוחה למחמאות- לשמוע את האנשים אומרים לך שאת טובה, שמעריכים אותך- ולהצליח לקבל את זה. לשמוח מזה- כי הנה אנשים שמקבלים אותך. האם הם לא מכירים את מה שאנחנו מנסים להסתיר? האם אמא שלך לא יודעת מה הדברים שהלוואי ולא היו? כנראה שיודעת- ובכל זאת היא מעריכה אותך. הייתי ממליצה לך לחפש את האנשים האלה סביבך, שמכירים אותך באמת, שאת סומכת עליהם מספיק שהם מכירים אותך, ומבקשת ממך להיות פתוחה לדברים הטובים שהם אומרים. האמת היא- זה לא קל. תצטרכי להאמין להם. את טובה. לקבל את המכלול הזה, ה´אני´, כטוב. בלי קשר למה המעלות שלך, והאם הם מספיקות או שהלוואי והיו יותר, מהו האופי שלך או מה אורך החצאית שלך- את טובה!


[ומה יקרה כשאגיע לחיים האמיתיים?]
אמרת שההורים כאילו מחפשים את "הכלה הכי טובה לבן שלהם" וגם החבר´ה עצמם אולי מחפשים את "האישה האידאלית", ואת בעצם מנסה להוכיח להם ש-הנה אני! תראו איזה מושלמת אני! אבל כמה זמן זה יחזיק? האם אנחנו מתחתנים על סמך זה שאני מצאתי את תכונת הספונטניות בשנינו? ובכלל, כמה זמן אנשים יקבלו את דמות האישה המושלמת? כנראה שלא יותר מידי זמן, האמת יוצאת בשלב מסוים, אם נרצה ואם לא נרצה. אחרי שיחה עמוקה מספיק הוא ידע מי את באמת. האם זה רע? תלוי אם בחרת להשלים את תהליך הבחירה ב´אני´.
את תבני את האני שלך, את הדמות איתה את שלמה, ובעז"ה תמצאי גם את מי שיאהב אותך, כמו שאת תאהבי את עצמך. ואז- האם תתחתני איתו? המטרה היא לא החתונה! המטרה היא שיש מישהו שמקבל אותך וחי את חייו איתך, בגלל כל המכלול הזה, של כל היתרונות והחסרונות האלה. של מי שהוא יאהב, ויהיה המשפחה שלך, החברים שלך. החתונה הזו היא לא החיים- היא רק פרט יחיד בחיים שלמים שה´אני´ שלך יהיה הדבר העיקרי בו. זה רק מעצים כמה הרבה יותר קריטי שתאהבי את האישיות שלך הרבה לפני שתמצאי את בעלך.


[לסיכום:] הסברנו למה בכלל מגיעים למצב בו אנחנו מרגישים צורך במסכות. למה הן חשובות לנו, ואמרנו שהדרך החשובה ביותר היא להיות מסוגלים לאהוב את עצמנו. למצוא במה אנחנו טובים כדי להבין שאנשים יאהבו אותנו פשוט כי זה אנחנו. המכלול השלם של היתרונות יחד עם החסרונות.
הדגשנו שלעבוד על זה לבד לא מספיק. חשוב לזכור שהמשפחה שלך, והחברות שלך מרכיב מרכזי בהערכה עצמית- לשמוע מהן את ההערכה שלהן אליך- ולקבל אותה. כי את מספיק טובה כדי לקבל אותה.
דבר אחרון שארצה להוסיף- אמרנו שיש בך את היכולת המעולה להבין את הסיטואציה לפרטיה. האם יכול להיות שבסיטואציה מסוימת תמצאי שהתכונה תוכל להיות במקום? שיש לך הזדמנות להביא אותה לידי ביטוי בצורה המתאימה?
אני מאמינה שכן. זו תכונה מיוחדת, שאפשר למצוא לה את המקום הנכון. זה יוכל לעזור לתחושת ההשלמה שלך, לתחושה שאת אוהבת את כל ה´אני´ שלך.

מקווה שהצלחתי לענות, אם יש משהו שלא עניתי עליו, או שאת מרגישה שהוא לא סגור לגמרי-את מוזמנת לכתוב שוב!

בהצלחה רבה!

אביטל.