שאלה
שלום לרב!
בעקבות הסערה הציבורית הפורצת לאחרונה, הייתי רוצה לשאול את דעת הרב בנושא לא מהצד ההלכתי, כי אם מן הצד הרוחני אמוני.
א. האם נכון לסרב פקודה במצב של גירוש יהודים מבתיהם?
ב. האם יש פה עניין לחלק בין אמירה כללית לבין מה שאני אישית כחייל הייתי עושה?
ג. איפה עובר קו הגבול לדעת הרב בין הערך העצום של אחדות ישראל לבין השמירה על הזיקה לעקרונות האמוניים שלנו?
חיילי צבא ההגנה לישראל לא התגייסו בכדי להתמודד עם שאלות כאלו, ואין כל סיבה שיצטרכו לכך.
בתקווה ובתפילה שלא יגורש עוד שום יהודי מביתו לעולם
תשובה
שלום וברכה
אינני חושב שניתן לענות על שאלה זו בצורה כללית.
שאלת סרוב פקודה בכלל היא שאלה למצבי קצה קיצוניים במיוחד.
אני מקווה שאין חייל בעולם שאין לו גבולות לציות לפקודות.
אולם הגבולות האלה צריכים להיות בקצה של הקצה של החיים במדינה בה מתקבלות הכרעות בצורה דמוקרטית, יש חופש דיבור ודיון, בית משפט טוב יותר או טוב פחות שמבקר את ההחלטות האלה וכדו'.
על כן, לא ניתן לדון בשאלות חובת הציות לפקודה בלי להתייחס למציאות נתונה. אי אפשר לדון בה ברמת ההצהרות.
השאלה העומדת לדיון אינה מתחילה ברמת החייל או הצבא. אנו עושים שוב את הטעות כשאנו מעבירים את הדיון לצבא, בלי להתמודד עם השאלה העקרונית. השאלה היא קודם כל האם למדינה יש סמכות עקרונית לקבוע את גבולותיה, גם במחיר פירוק יישובים ועקירת התושבים. אם התשובה לשאלה זו היא "לא" – אזי אין זה נכון לומר שמותר לסרב פקודה. הנכון הוא לומר שחייבים לסרב פקודה. אם התשובה לשאלה זו היא "כן" – צריך אפוא להיכנס לדיון מתי ההחלטה הזו לגיטימית ומתי לא.
רק אחרי שתינתן תשובה לשאלה זו – אפשר ללכת לשאלת הציות.
חשוב כמובן להדגיש כי מהשאלה משמע שמדובר בעימות בין "הערך העצום של אחדות ישראל" לבין "השמירה על הזיקה לעקרונות האמוניים שלנו". אולם הניסוח הזה לא ברור, כיוון ש"הערך העצום של אחדות ישראל" הוא חלק מהעקרונות האמוניים שלנו.
אם כן, מה דעתך – האם למדינה, ברמה העקרונית, מותר להחליט על גבולותיה ?
כל טוב ושלא נדע