שאלה
שלום לכבוד הרב.
דנו היום לגבי בחירת מקום לימודים, וחברה (שכבר במשך שנתיים השקיעה נסיונות מרובים להתקבל למקצוע שהיא רוצה, ועכשו שוקלת לוותר עליו) סיפרה לי על איזה מאמר שהיא קראה ואני מעונינת לשמווע קצת הרחבה בנושא הזה.
זה היה בנוגע לשאלה- עד כמה מוטל על האדם להשתדל להשיג משהו? כלומר, היכן נמצא הגבול בין ההתמדה וההשקעה לבין להגיד 'כנראה שזה מה שה' רוצה' ולהשלים בעצם עם מה שקורה?? היא סיפרה שבמאמר נאמר שבעצם ה' נענה לתפליות של אדם, אך לפעמים ייתכן שזה לא טוב עבורו ולכן היה עדיף שלא יתפלל. והובאה הדוגמא של יפתח שהתפלל בעצם להצליח במלחמה ואמנם תפילתו התפללה אבל ייתכן שהמחיר ששילם על כך לא היה שווה את זה. כלומר ביצוע התפילה שלו לא היה עבורו. אשמח לשמוע הרחבה בנוש' כי זה מעסיק אותי בזמן האחרון. ותודה רבה שכוייח על עבודתכם!!
תשובה
בביאור מידת הביטחון בה' ויחסה לענין ההשתדלות שאדם צריך לעשות, מבאר רבי אברהם בן הרמב"ם באריכות בספרו "המספיק לעובדי השם" (פרק הביטחון) וכך הוא כותב: "הביטחון בה' יתעלה ויתברך שמו הוא אחת המידות התרומיות ואפילו יסוד מיסודות התורה. ועיקר הביטחון הוא חיזוק האמונה כי ה' יתעלה הוא הבורא והמפרנס, המחיה והממית, המחליא והמרפא, המעשיר והמרושש. וכל מקרי העולם, הכלליים והפרטיים חוזרים עליו (כלומר באים מכוחו) והוא הגוזרם ומוציאם לפועל".
את מצב בני האדם בענין הביטחון בה' מחלק רבי אברהם לשלושה חלקים.
החלק הראשון, כלשונו, הוא: "ביטחון הנביאים הקרובים אל השכינה ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים, והוא (סוג כזה של ביטחון מוחלט הגורם) התערטלות מכל האמצעים הרגילים (והוא שולל כל השתדלות ופעולה בדרך הטבע ולא זו בלבד אלא אף כרוך בנטיה לסמוך על הנסים הסותרים את חוקות הטבע)". אמנם אלו, אותם בני מעלה שזכו למדרגת ביטחון עליון מסוג זה, אינם יכולים לצפות שישארו תמיד במדרגה זו ולכן, כותב רבי אברהם, "גם הנביא שהשיגה לזמן מה אינו יכול לצפות שתיעשה לו קבע".
מי יכול לזכות לבטחון כזה? כבר אמרנו - "הנביאים הקרובים אל השכינה ותלמידיהם מן הצדיקים הישרים".
כן מוסיף ומבאר שם בן הרמב"ם - "וביטחון כזה, שהוא ביטחון בנסים לא נשמעו, ובחסדי אלו-ה שמעלתם קרובה למעשה נסים, יתכן רק בזכות רוח הקודש ובמצוות אלוקים!"
לנו - בני תמותה מן השורה, אין סוג כזה של ביטחון ללא השתדלות נוגע כלל ועיקר. והמדמה כי אוחז הוא במדרגה זו או מעין זו אינו אלא משטה בעצמו, וכלשון רבי אברהם: "הריהו מתאוה למה שאיננו מתאים לו וחוטא בחוצפה המביאה לידי חילול השם". בסיכומו של דבר, כמבואר שם, נובע הדבר מחוסר אחריות פשוט, שאדם אינו רוצה לעסוק בהשתדלות ולכן הוא "מסתתר" מאחורי מושג הביטחון.
החלק השני במצב בני האדם בענין זה הוא: "בטחונם של הכופרים והנלווים אליהם באמצעים הקרובים, הרגילים והחיצוניים, כגון מי שבוטח בענין פרנסתו רק על מאמציו ובשעת מחלתו רק ברופאו וברפואותיו, וזוהי מדרגת הכופרים".
לסמוך רק על דרך הטבע - להאמין רק בכוחי או בכשרונותי, בממוני או בקשרי - אין זו אלא כפירה.
מדוע זה נוגע אלינו? מה לזה ולענין הביטחון בה'?
מבאר רבי אברהם שכפירה זו עיתים היא גלויה ומפורשת, עיתים היא חבויה ונסתרת. "וכפירה נסתרת - כגון מי שתראהו בוטח בה' יתעלה מן השפה ולחוץ, ויאמר שה' הוא המפרנס והמרושש, הממית והמחיה, המוחץ והמרפא, אבל בסתר לבו תולה הוא את בטחונו ברכישת נכסים רק במאמציו ובהשתדלותו, ולעת מחלה רק בתרופות הרופאים, ובענין התנגדותו לאויב - רק בכוחו של בשר ודם". הווה אומר - כפירה זו עשויה לגעת גם לנו, ועלינו מוטל לחקור ולדרוש בלבנו פנימה, למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "ה' יעזור"?
עד כמה ליבנו בוטח אכן בחסדי שמיים ועד כמה "ה' יעזור" אינו אלא מסווה לבטחוננו בכסף ששמור בחשבון הבנק שלנו, בירושה שהובטחה לנו, בכשרונותיו הידועים של הרופא המטפל בנו וכיוצא בזה?
מהו אם כן סוג הבטחון הנוגע לנו ולשכמותנו? כותב "המספיק": "הסוג השלישי - הריהו הביטחון המוטל על כל שומרי הדת והוא שיהא נעוץ הכן באמונתו של אדם, וברור בלבו, שהעילות (הסיבות) הטבעיות והאמצעים הרגילים (להצליח בכל תחום שהוא) מסורים (באמת) בידי השגחה אלוקית פרטית לגבי כל אחד ואחד, לכל זמן ולכל מצב. וברצותו יתעלה הולכות העילות בדרכן הטבעית שהותוותה להן מראש, וברצותו סוטות הן מדרכן הרגילה וחורגות מתוך טיבען".
"וצריך שיהא דבר זה חוזר ונשנה בדעתו של אדם בשעת מאמציו (להשיג את מבוקשו) ומחוור לו היטב היטב, כדי שלא יסטה ממנו, ואז לא יהיה להוט יותר מדי אחר התועלת (דהיינו המאמץ הטבעי וההשתדלות) ולא יקדיש לה את כל מעיינותיו".
וגם אם יפעל האדם פעולות להשגת צרכיו, יהיה זה, "בלי הפרזה והתמכרות יתרה".
"ואין כוונת הפסוקים המעוררים על הביטחון, כי מפני בטחונו רשאי שומר הדת לישב בחיבוק ידיים, ללא מאמץ להשגת פרנסתו, ולחכות שמזונותיו יבואו לו מן השמיים. כי זוהי מדרגה שלא כל אחד יכול להשיגה, ואפילו גדולי התנאים עבדו בפרך לפרנסתם. הלל היה חוטב עצים וקרנא היה דולה מים, רבי יהושע היה פחמי ורבי חלקיה היה חורש שכיר יום. ולא עוד אלא שיועצים הם לאדם לטרוח לפרנסתו כמו שכתבו (תהילים קכ"ח ב'): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך".
ולא עוד, אלא שמי שרוממות הביטחון בגרונו ואינו משתדל כדי מחייתו והשגת צרכיו אינו אלא כלשון רבי אברהם "עצלן הראוי לגנאי", וגם, "חוטא בחילול השם. כי הרשעים רואים את שפל מצבם (של אנשים מסוג אלו שמטעים את עצמם כי הנם בעלי ביטחון ואינם משתדלים להתפרנס למחיתם כראוי), שהם נזקקים לנדבות, (ואז הרשעים) נאחזים אפוא (בגלל אותם אנשים) במשנה תוקף בהבלי העולם הזה, ומשקיעים בהם את כל מעייניהם ואינם נותנים דעתם על שום ענין אחר".
נמצאנו למדים - שהדרך הישרה והנכונה לפני ה' היא להשתדל בהשתדלות טבעית סבירה ומתקבלת על הדעת, "בלי הפרזה והתמכרות יתירה". להשתדל, משום שכך ה' רוצה וכך הוא מצווה, ולמרות ההשתדלות להאמין שלא בגללה נצליח. לקחת תרופה מפני שזהו רצון ה', אך להאמין שה' הוא מרפא. ברצותו תועיל התרופה וברצותו לא תועיל. להשתדל לפרנסתי כי זהו רצון ה', אך להאמין שפרנסתי בידי ה' ואם ה' ירצה לא תועיל כל השתדלותי.
שילוב זה של השתדלות וביטחון, רמוז, כמובא בספרים, בפסוק: "בטח בה' ועשה טוב". "בטח בה'" זהו ענין הבטחון, אך אף על פי כן, "ועשה טוב" - צריך לעשות מעשים דווקא.
אם כן שוב חוזרת ומציקה כאן שאלתך הפשוטה - "אם הכל תלוי בה', למה צריך לדאוג לפרנסה?" אם באמת זה בכלל לא קשור להשתדלות שלי אם יהיה לי ממון אם לאו, אם אתרפא או לא וכו', מדוע באמת מצווה ה' על ההשתדלות, כאשר היא אינה מועילה כלל?
התשובה הראשונה לשאלה זו, כרוכה במישרין עם הבחירה החופשית. הקב"ה ברא את האדם בעולם עם צרכים טבעיים ומערכת של פעולות טבעיות, שנראית כאילו היא יכולה לספק לו את צרכיו. המערכת הטבעית מכסה את ההשגחה ובכך נותנת לאדם את האפשרות לבחור האם יאמין שהפעולה הטבעית היא שהועילה לו, או יאמין שיד ה' המכוונת הכל ומשגיחה בפרטות גם בתוך הטבע - היא שהעניקה לו את מבוקשו במסווה טבעי.
באופן עמוק יותר מתבארת סוגיה זו בחסידות. כותב רבי נתן (תלמידו המובהק של רבי נחמן מברסלב) בספרו "ליקוטי הלכות" (הלכות פיקדון ג' סעיף ג'): "וזהו בחינת משא ומתן בחינת ביטחון והשתדלות - אי אפשר להבין זאת (איך בטחון והשתדלות מתקיימים יחדיו) בשום אופן. הרי באמת העיקר הוא הביטחון בהשם יתברך, כי "לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, כי אלוקים שופט, זה ישפיל וזה ירים". (כלומר שהכל, בלי יוצא מן הכלל, תלוי אך ורק ברצון ה'), אף על פי כן צריך האדם לעסוק באיזה עסק ומשא ומתן, להמשיך פרנסה, כמו שכתוב "וברכתיך בכל אשר תעשה".
לשאלתך מהי בעצם תכליתה האמיתית של ההשתדלות, עונה רבי נתן: "כי עיקר העסק שצריך לעסוק בעשיית המשא ומתן הוא בשביל בירור הניצוצות משבירת הכלים כידוע, כי הבירור נעשה על ידי האדם דווקא, כידוע, ועל כן בהכרח יעשה איזה עסק כדי לברר הניצוצות על ידי זה, ועל ידי זה ממשיך פרנסה".
חכמי הסוד מסבירים שכאשר חטא אדם הראשון התמעטה קומתו ואבד אורו. אורו, אור נשמתו שאבד בחטאו, התפזר, כביכול, לרבבות ניצוצות אור המוטלים בתוך כל עניני העולם הזה. בעקבות החטא הסתבכו ניצוצות אלו במקומות שונים, ועל האדם, כלומר על צאצאי אדם הראשון עד סוף כל הדורות, מוטל למצוא ו"לברר" אותם ניצוצות.
בירור זה פירושו הוא שהעסק שהאדם עוסק עם העולם, המגע שהוא בא עם חפצים, עם מאורעות או עם בני אדם, גורם לו לבוא במגע גם עם "אורם הפנימי" - עם ניצוצות האור האבוד החבויים בהם.
וכאשר הוא פועל בעולם, בכל עסקיו ועניניו, בפרנסתו, ברפואתו ובשאר ענייניו, באופן שההלכה מורה לו להתנהג, הרי הוא משיב את האור למקומו ועוסק בתיקון עולמו.
מובן, שמה שה' מזמן לאדם בקורות חייו או בעניני פרנסתו וכדומה, הם הדברים שבהשגחה פרטית שייכים דווקא אליו, ואלו הם הניצוצות השייכים דווקא לנשמתו.
התבוננות בהסבר זה מכניסה לחיינו, ולתחומי ההשתדלות שלנו - ממד חדש של עומק ושל משמעות פנימית.
אם, למשל, תעסוק לפרנסתך (או נכון יותר לומר - "להשתדלותך") בהוראה, הרי תקבל משרה מסוימת, בבית ספר מסוים, תלמד בנים מסוימים בהיקף שעות מסוים. ישנם אינספור מקומות ותחומים שבהן עובדים אנשים בדומה לך, מדוע הגעת דווקא למקום זה ואתה נתקל מדי יום דווקא באנשים אלה?
מפני שהעולם מלא סודות נסתרים ורזים נפלאים, ומן השמיים מוליכים אותנו למקומות שבהם עלינו לפעול. לכל צעד מצעדינו יש סיבה כמוסה ומיוחדת מעם בורא עולם, והעובדה שאנו מוצאים את עצמנו במקומות מסוימים איננה מקרית. מוטל עלינו תפקיד למלא דוקא במקומות אלו. יש לנו 'ניצוצות' לאסוף דוקא כאן!
עוד כותב רבי נתן בענין זה, שלמרות שהשגחת ה' נסתרת בתוך עניני הטבע, המתבונן יכיר ויראה גם בעיניו ממש את השגחתו. ומבאר הדבר על פי הכתוב, "וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חייל", ופירש אונקלוס: "כי הוא שנתן לך עצה לקנות נכסים".
"כי באמת, מי שיש לו מח בקדקודו, יכול להבין ולראות שכל הרווח במשא ומתן, העיקר הוא על ידי העצה שנותן לו השם יתברך מה לסחור, לקנות ולמכור בעיתו, כי "אין אדם יודע במה ישתכר", וכל זמן שאינו יודע העצה האמיתית מה לסחור ודאי לא יועיל לו שום פעולה ועשיה, כי אדרבא יוכל להפסיד על ידי עשיית המשא ומתן. ועל כן העיקר הוא העצה, שיזכה שיזמין לו השם יתברך עצה שלמה בלבו שידע מה לסחור באופן שירוויח, וזאת העצה נמשכת מהשם יתברך לבד ואינה תלויה בעשיית האדם כלל. רק אחר כך, כשזוכה לעצה לידע מה לסחור - אחר כך צריך האדם לעשות"...
יש לנו "טביעת האצבעות" של השגחת ה' גם בתוך הטבע וגם בתוך השתדלותנו. הרי כולנו יודעים שלא מספיק כשרון ולא מספיק ממון. אם אין לך עצה טובה, אם אינך פועל בכיוון ובאופן הנכון - גם הכשרון וגם הממון ירדו לטמיון.
וכי אין אנו שומעים השכם והערב על אנשים שלמרות כשרונם וממונם נוחלים כשלון? וכי אין אנו מכירים לעומת זאת, דלי כישרון וממון שמתפרנסים ברווח?
אלא מאי? בנוהג שבעולם אנו מכנים את הללו 'ברי מזל' ואת הללו 'חסרי מזל'.
אומר רבי נתן: אין המדובר במזל או בכל כח אחר. מדובר בהשגחת ה' והיא לבדה המכרעת גורלות.
דברי תורה לפרשת השבוע
החלק הכי טוב בשולחן השבת שלכם: רעיונות קצרים, עמוקים ונגישים על פרשת השבוע היישר לתיבת המייל שלכם