יש"ו הנוצרי- משיח?

שלום רב!
נושא השאלה קצת רגיש. לאורך כל הדורות מאז פרוץ הנצרות, היהדות ניסתה עד כמה שאפשר להתרחק ממנה, וראתה בה עבודת אלילים במובנה הפשוט ביותר, פולחן אדם. מעבר לכך, הסלידה מהנצרות נבעה לא רק מהתוכן האלילי שבה אלא גם מהיחס של הנצרות כלפי היהדות וליתר דיוק יחס של נוצרים כלפי יהודים: אינקוויזיציה, מסעות צלב, פוגרומים ולבסוף גם השואה. בכל המאורעות הנ"ל מדובר על מעשי הרג וביזה סיטונאים ביהודים לאורך הדורות.
בעקבות המתואר לעיל, יהודים ניסו להתרחק מכל מה שנודף ממנו ריח של נצרות. איסורים שונים נתקנו בהקשר זה, חלקם הלכה פסוקה וחלקם בגדר מנהגים שקיבלו עליהם היהודים לאורך הדורות. אביא רק שתי דוגמאות מוכרות ביותר: איסור כניסה לכנסיות, כחלק מהאיסור הכללי להכנס לבית עבודה זרה. ניסיון להמנע מלצייר, לשרטט, לבנות וכו' צורת צלב, מוטיב מרכזי בפולחן הנוצרי.
לאחר הקדמה זו, שהיא למעשה הסתייגות מסויימת מעצם העיסוק בו, אנסה להשיב על שאלותיך
בזהירות וברגישות הראויות לנושא זה.
ישו הנוצרי: נולד בשנת 4 לפנהסה"נ חי בערך 30 שנה (מקובל לחשוב שהספירה הנוצרית החלה עם לידתו, אך למעשה היא נקבעה רק במאה השישית לספירה ע"י הנזיר דיניסיוס הקטן, וכנראה שהיו לו שגיאות בחישוב). לגבי מקום הולדתו נחלקו החוקרים, חלקם אומרים שהוא נולד בנצרת, וחלקם אומרים שבבית-לחם. אמנם המקורות הנוצריים (האוונגליונים, שהדמיון והמציאות משמשים בהם בעירבוביה) טוענים שהוא נולד בבית לחם, אך מקובל כיום להבין שהצורך לכתוב זאת נוצר כתוצאה מכך שהאמונה הנוצרית סוברת שהוא המשיח (היהודי), והלא המשיח אמור להיות נצר לדוד המלך. אך אותה אמונה גם טוענת שאין לו אב, אלא שהוא כביכול בן א-להים, ואם כן נשאלת השאלה, איך הוא יכול להיות נצר לבית דוד אם אין לו אב? ולכן יש צורך לומר שהוא בא מבית-לחם, כדי שבכל זאת יהיה קשר כלשהו לבית דוד שכידוע נולד בבית לחם.
ישו נולד כיהודי לכל דבר ועניין, הוא עסק בנגרות, כמו אביו (כן, מסתבר שהיה לו אבא. אפילו קוראים לו יוסף), וחי את רוב חייו בעיר נצרת (על כן נקרא ישו הנוצרי – מן העיר נצרת).
התקופה שבה חי היא תקופת השלטון הרומאי בארץ, תקופה קשה מאוד לעם בישראל, מיסים, מחלות, עניות, האלמנות, הבנים היתומים, כל אלה נתרבו ונתעצמו מרוב המלחמות והמרידות. מדובר (מבחינת היסטוריה יהודית) על השנים 40-70 לפני חורבן בית שני. במשך התקופה הזו רק תקוה אחת מלאה את לב העם והיא שעוד מעט יגיע המלך המשיח ועמו הגאולה המיוחלת.
מעבר לכך, במהלך התקופה הזו התחלק עם ישראל לארבע כתות עקריות: הפרושים, הצדוקים, האיסיים, והקנאים. שתי הכתות האחרונות, היו בין השאר גם כתות משיחיות. האיסיים היו קבוצה קטנה מסוגרת ומבודדת שחיה חיי סגפנות במדבר יהודה, כך שהשפעתם לא היתה רבה (וגם לא היתה להם כוונה להשפיע על מי שאינו שייך לקבוצה), אך לכת הקנאים שהתחדשה בתקופה זו שלאחר מות הורדוס, הייתה השפעה בעיקר בגליל, שם חי מייסד הכת יהודה הגלילי.
אך טבעי הוא שבאקלים שכזה שאנשים מנסים לברוח מהמציאות ע"י דמיונות (שווא) במציאות של גאולה – יחשבו בליבם כל מיני אנשים שהם ראויים להיות גואלי ישראל. וכך היה גם עם ישו.
נעבור לרגע לדמות מרכזית אחרת בסיפור העלילה, הלא הוא יוחנן המטביל: גם הוא היה יהודי. בערך בשנת 29 לסה"נ הוא החליט כנראה, שאם משיח אמור להגיע, צריך שמישהו יכריז ויבשר על בואו, כמו שמסופר על אליהו הנביא. ובכן, הוא החליט שהוא המבשר הזה. התלבש כמו נביא (אדרת שיער, ועוד), כמו אליהו הנביא (שהסתתר במדבר), גם הוא התיישב על שפת הירדן סמוך ליריחו. הוא היה נזיר וסגפן, כמו האיסיים. הפרושים חשבוהו למשוגע. כמבשר המשיח הוא קרא לחזרה בתשובה, וכסימן לתשובה זו הוא היה טובל ומטביל בירדן.
אך עם כל זאת, הוא עדיין היה יהודי. הוא לא קרא לכונן דת אחרת, אלא לעשות תשובה במסגרת היהדות . השפעתו על העם היתה מרובה.
גם ישו הגיע לטבול אצלו (אמנם באוונגליונים השונים נקשרו גם כל מיני אגדות לסיפור הטבילה, ובכל אחד מהם מופיע סיפור קצת שונה), מה שמוסכם הוא שזה היה רגע של תפנית בחייו, במקורות הנצרות ישנן מספר גרסאות לקול מן השמיים שדיבר אליו מיד שיצא מן המים, וכברק המסמא הבריק במוחו הרעיון הפתאומי שהוא הוא המשיח. והנה, כבר יש לנו גם את אליהו הנביא, המבשר, וגם את המלך המשיח...
מכאן ואילך, העניינים מתפתחים: באופן עקרוני, ישו לא רצה לגלות שהוא המשיח (בעיקר מפני שהסימנים של משיח לא נמצאו בו, וראה להלן בדברי הרמב"ם), אמנם בהמשך הדרך הוא גילה זאת למספר מצומצם של אנשים, תחילה לארבעה ולאחר מכן לשנים עשר ("השליחים", המוכרים במסורת הנוצרית). תורתו הבסיסית התבטאה בעיקר במשלים, בניגוד למוכר בקרב חכמי ישראל באותו דור. החזרה בתשובה על פיו אמורה להעשות ע"י התרכזות רבה במצוות שבין אדם לחברו, ובמקביל זניחה של מצוות שבין אדם למקום. ההתרכזות הזו הגיעה לרוב לידי מצבים אבסורדיים הנוגדים לחלוטין את רוח היהדות. כמו לדוגמה דבר שמוכר לנו גם כיום – הגשת הלחי השניה: כלומר, אם אדם מכה אותך, אל תברח ממנו ואל תטיף לא על התנהגותו הפסולה, אלא אדרבה, הגש גם את הלחי השניה.
יש לשוב ולציין שישו לא ראה את עצמו לאורך כל הדרך כמחוללה של דת חדשה, אלא כיהודי שפועל במסגרת היהדות. כמובן שככל שעובר הזמן ודבריו ותורתו הולכים וצוברים תאוצה, דעת חכמים אינה נוחה הימנו (בלשון המעטה), הן ממשיחיותו השקרית והן מהטפותיו.
דוגמה ליחס חכמים אליו ניתן למצוא במספר מקומות בש"ס שאמנם לא נמצאים במהדורות הרגילות (וילנא לדוגמה) משום שהם הושמטו מפחד או ע"י הצנזור הנוצרי בארצות שבהם הודפסו, אמנם במהדורת הרב שטיינזלץ הוחזרו ההשמטות וכן ניתן למצוא אותם בספר קטנטן שנקרא "חסרונות הש"ס", ובו כל ההשמטות שהושמטו במהלך הדורות מסיבות כאלה ואחרות. המקור המובן והבהיר ביותר הוא ממסכת סנהדרין דף מג ע"א: " בערב פסח תלאוהו לישו הנוצרי והכרוז יוצא לפניו מ' יום: ישו שנוצרי יוצא ליסקל על שכישף והסית והדיח את ישראל, כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו! ולא מצאו זכות ותלאוהו בערב פסח". ואם כן, אנו רואים פה יחס של חז"ל אל ישו כאל אדם מסוכן שיש להתרחק ממנו.
עד שהגיע אחד, יהודה איש קריות שמו, שהיה אחד משנים עשר השליחים והחליט לחצות את הקווים, ולהלשין על ישו לרומאים, שהוא חושב את עצמו למלך ישראל (בהיותו המשיח). הרומאים שפטו אותו, בבית משפטו של הנציב הרומאי פונטיוס פילטוס וגזרו עליו תליה כמורד במלכות. יש לציין שהרומאים היו קנאים ביותר לשלטונם, וקטעו באיבו כל נסיון לשלטון אוטונומי בתוך ממלכתם.
כעונשו של מי שמורד במלכות, ישו נצלב, ומעל הצלב נכתב "ישו מנצרת מלך היהודים". כאשר באו היהודים לנציב לבקש ממנו שישנה את הכתובת ל"ישו... שטען שהוא מלך היהודים", השיב להם הנציב פילטוס "כתבתי את אשר כתבתי".
כמובן שרגע זה, צליבתו של "המשיח" ומותו, היו רגעים קשים עבור מאמיניו, אך עד מהרה הם מצאו להם כל מיני אמונות להתגדר בהם, כגון שהוא עתיד לקום לתחיה ולהיות המשיח, ועוד כהנה וכהנה אגדות שנקשרו במיתתו שהפכו אותה לפלאית וניסית.
למעשה רק לאחר מיתתו התחילה הנצרות לקבל אופי של דת בפני עצמה מובדלת לחלוטין מן היהדות, אך לא בזה עסקינן.

לגבי דמות המשיח ביהדות: מצינו ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות(יהם) פרק י"א הל' ד (מהדורת שבתאי פרנקל): "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאין זה שהבטיחה עליו תורה... אף ישוע הנוצרי שדמה שיהיה משיח ונהרג בבית דין, כבר נתנבא בו דניאל שנאמר: ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו. וכי יש מכשול גדול מזה, שכל הנביאים דברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותם, וזה גרם לאבד ישראל בחרב ולפזר שאריתם ולהשפילם ולהחליף התורה ולהטעות רוב העולם לעבוד א-לוה מבלעדי ה'".
ובכן, כמובן שישו לא עונה על אף אחד מהקריטריונים שמציב הרמב"ם בעקבות המקורות המקראיים, למשיח.

לגבי הטענה שפרק נ"ג בישעיהו מדבר עליו: זוהי טענה נוצרית מובהקת שנוצרה בגלל שישו הציג את עצמו כמשיח הסובל – קדוש מעונה, ועל כך מדבר הפרק, על קדוש שנעשה לו עוול בלי סיבה.
אמנם ביהדות מקובל להבין את הפרק כמדבר על עם ישראל בין האומות (ועוד עיין בספר ישעיהו עם פירוש "דעת מקרא", ח"ב עמ' תקעה הערה 27). ספר שלם בשפה האנגלית נכתב אודות הפרשנות היהודית לפרק זה שאמנם סבלה מבעיות בעקבות התפיסה הנוצרית: Jewish Interpretations of the Fifty third Chapter of Isaiah, A. Neubauer, London 1876.
לסיכום: אין שום נבואה בתנ"ך שמצביעה על כך שהוא המשיח!
כל טוב
אביעד, חברים מקשיבים