"ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם" (משלי א, כ"ה)
בפסוקים כ"ד-כ"ה, מתוארת הסיבה שבגללה תבוא, בפסוק כ"ו, כשואה פחדיכם. הפסוק שלנו ממשיך לתאר את תסכולה של החכמה ("וכל זה דבר החכמה שנאמר: חכמות בחוץ תרונה"-אבן עזרא בפסוק ל"ג) מחוסר שיתוף הפעולה של האדם.
עצות פרועות
"עצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל" (ישעיהו ח, י)
סנחריב, עם צבאו העודף וכוחותיו הרבים, עמד לכבוש את ירושלים, אי אז בתקופת בית ראשון. בתוך העיר היה המלך חזקיהו, שקיבל עידוד מהנביא. בנבואתו לסנחריב ולמשתפי הפעולה שלו מקרב ישראל (ניתן לראות את פירושו של רש"י על אתר, וכן את הגמרא בסנהדרין לח.), אומר ישעיהו: לא יעזור מה שתעשו: העצות שתייעצו יופרו והדברים שתדברו לא יקומו, כי הא-ל, הקדוש ברוך הוא, איתנו!
אדם נותן לך רעיון טוב, עצה חכמה, דרך שבא תעלה במסילה העולה בית אל, ונוצר איזה קשר של מייעץ ומתייעץ, של מדבר ומאזין. קשר של חניך למדריך שלו, או של תלמיד למורה שלו, נוצר הרבה פעמים ע"י שיחה אמיתית אחת ביניהם, ע"י עצה טובה ואמירה נכונה במקום הנכון.
"לפרוע עצות" של מישהו יכול להתפרש כהפרה רגילה של עצה. ניתן לסרב לעצה בצורה מכובדת, שמודה על ההשקעה אך עדיין חושבת שיש אפשרות אחרת. ההתייחסות לאי ההקשבה לעצה כהפרתה, מצביעה על כך שבמקום לקיים את החיבור שנוצר, במקום לפתח קשר וזיקה ביניהם, ה"מיועץ" בוחר לגדוע אותו, הוא מפר את העצה ועושה "מה בראש שלו".
"...עד מלאת הימים אשר יזיר לה קדש יהיה גדל פרע שער ראשו" (במדבר ו, ה)
אדם שקיבל על עצמו נזירות אסור בקציצת שער ראשו, ושערו יגדל פרע.
על פי זה, אם נבין את ותפרעו מלשון פרוע, מעין גדילה פרועה וחסרת מעצורים, נוכל להציע אפשרות מרחיקת לכת יותר של אי-הקשבה לתוכחה. אדם ששומע עצה הרבה פעמים לא מסכים איתה. לא מסכים,אולי אפילו מאוד לא מסכים, אבל יכניס את הטענה ששמע למערכת השיקולים שלו, אולי אפילו יחשוב עליה קצת גם אם בסופו של דבר יחליט להתעלם ממנה. מי שפורע עצות, כך נראה לי, לא רק שאינו פועל על פי העצה שקיבל, אלא גם פועל ההיפך ממנה. למה? ככה.
האמת, שאין זה מקרה נדיר. הרבה פעמים יש לנו איזה רצון קטן, יצר הרע מהצד, שדואג להודיע לנו שאנחנו יכולים לעשות בדיוק ההיפך ממה שאומרים לנו, ממה שמציעים לנו. "למה שהוא יגיד לי מה לעשות? מה הוא מכיר אותי יותר ממני? איך הוא מעיז לדבר אלי ככה?! אני אראה לו מה זה!!". לאדם יש תמיד את הקול שאומר לו לא להקשיב לאף אחד, גם אם ברור שהשני צודק, להמשיך לעשות את הטעות דווקא בגלל שמישהו אמר לי שזו טעות, כדי להוכיח לו שלא אכפת לי ממה שהוא אומר.
לא אביתם
דיברנו בעבר על פירושו של הביטוי "לא תֹבא". דיברנו על כך שספר משלי מפנה אלינו דרישה, שלא נרצה, שלא נתאווה, ללכת אחרי החטאים. אבל כאן, למצער, נמצא משהו הפוך לחלוטין. במקום לא להתאווה לחטאים, אנו לא מתאווים לשמוע תוכחה. במקום לא לרצות לחטוא, קיים אי רצון לתקן את המעשים.
מה מביא את האדם למצב כזה? איך יכול להיות שאנשים לא רוצים לשמוע ביקורות עליהם, שברגע שאדם אומר לילד שלו איזה גערה/נזיפה/דרישה/אמירה/קביעה או כל דבר אחר שמטרתו להניא את הילד מאיזו שהיא החלטה שגויה, הוא לא מקשיב? איך נער יכול לשמוע "שטיפה" במשך שעה רצופה, ובמשך כל הזמן הזה לחשוב על הסרט שראה אמש ואפילו לא להתייחס למה שנאמר לו?
הדרך הפשוטה ביותר היא לתלות את האשמה בנותן התוכחה, בהורה/מורה/חבר וכו שצעק על האדם. אין בעיה להגיד, ויש גם הרבה אמת בכך, שאם מורה צועק על התלמיד הוא מתייחס אליו בצורה לא נכונה. במקום לקבל אותו, במקום לתת לו מקום, הוא מוכיח אותו. שמעתי מישהו שאמר שבימינו אין כבר מקום למצוות תוכחה - זה פשוט לא עובד. כאמור, יש בזה דבר אמיתי, שאם אתה "תוקף" את הזולת, הוא לא כל כך ישמח להקשיב לך.
כל זה נכון, אבל אין להתעלם גם מבריחה מסויימת של השומע, חוסר התמודדות עם הבעיה האמיתית.
"אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח)
הרבה מה"אשמה" לאי הרצון לשמוע תוכחה נעוצה, קיימת לדעתי, באדם שמקבל את התוכחה. כיף ופשוט להאשים את המוכיח, שטענותיו לא מגיעות ממקום טהור, שמי שמו לשר ושופט עלינו ושיפסיק להתערב בעסקים לא לו, אבל אנו צריכם גם להסתכל על עצמנו: האם אנחנו חכמים שיכולים לקבל תוכחה? ואולי לצים שלא מסוגלים לסבול את הביקורות של החכמה?! האם כשמישהו מבקר אותי אני ישר מתעלם ממנו, או שאני מנסה להקשיב, לפחות לרגע קט, למה שאומרים לי?
יש שני תגובות שכיחות לעצה, ויותר מכך לביקורת: התעלמות ותקיפה חזרה, עשיית דווקא. החכמה מקוננת על העובדה המצערת שלא רק שלא מקשיבים לעצותיה, אלא גם עושים ההיפך, שלא רק שלא שומעים לתוכחותיה, אלא גם לא רוצים, מתעלמים. זה דבר שכדאי לכל אחד להסתכל עליו, האם כשמעירים לו הוא מתעורר או מעלם, האם כשנותנים לו עצות הוא משיב או מקשיב...