בטן מלאה
שנים רבות נשמר קשר שתיקה סביב נשים דתיות שבחרו להפיל עובר פגוע. עכשיו הן סוף סוף מדברות
יפעת ארליך

שירה, שהפילה את תינוקה: "בחברה הדתית לא מסוגלים לדבר על הפלות. כשפוגשים אשה שאיבדה הריון, יש נטייה לברוח אל המקום של האמונה, להתחיל הרצאות מלאות במסרים ובברכות, במקום פשוט להתחבר לכאב. קשה להתמודד עם אמירות כמו ´הפלה זה רצח´ יש לי חברות שאומרות את זה לידי, בלי לדעת מה עברתי"
מרב: "הסבירו לנו שלמרות שהעובר נדבק בוירוס cmv, אי אפשר לדעת האם הוא פגוע או לא. יש מומים רבים שלא נראים באולטרא-סאונד, כמו חירשות, עיוורון ופיגור. מצאנו את עצמנו במצב מסובך. יכול להיות שהעובר בריא לגמרי, ויכול להיות שהוא פגוע מאוד. הרגשתי שההכרעה מעל לכוחות שלי"
פרופ´ שמחה יגל: "לא מדברים על זה בפרהסיה, אבל מבין הנשים הדתיות שמטופלות אצלי לפחות 70 אחוז יעשו את הבדיקות לאיתור תסמונת דאון. במקרה שתתגלה תסמונת כזו, לפחות 90 אחוז תבצענה הפלה"
הרב שלמה אבינר: "ילד עם תסמונת דאון יכול להיות מאושר אם אוהבים אותו ואם להורים יש כוחות וסבלנות לטפל בו. אם המשפחה כבר ממילא מטפלת בילדים רבים ואינה מסוגלת להתמודד, חייהם של הילד ושל המשפחה לא יהיו חיים"

חיים חדשים נתרקמו ברחמה של שירה, ועמם גאו בה תקוות וחלומות. אבל אושרה היה קצר-ימים: תוצאות מבהילות של בדיקת אולטרא-סאונד שערכה הטילו צל כבד על חלומותיה. עננת חוסר הוודאות, שרק הלכה וגדלה ככל שמותניה התרחבו, גרמה לה להצניע את הבטן המתעגלת מעיניהן החקרניות של השכנות. היא הפסיקה לצאת לבית הכנסת, כדי שהמבטים הצולבים בעזרת הנשים לא ישפדו אותה, והחלה ללבוש בגדים שיסתירו את מה שכל כך רצתה להתגאות בו.
"נקברתי בבית ולא יצאתי ממנו, כדי לא לפגוש אנשים", מספרת שירה (שם בדוי, כמו כל שמות ההורים בכתבה, החוששים מתגובת חבריהם ומשפחתם לדברים). "עד היום, חלק מהמכרים שלנו לא יודעים שהייתי בהריון. אחרים חושבים שעברתי הפלה טבעית".
עד להפסקת ההריון עברו על שירה ועל בעלה מאיר חודשים מייסרים. הם התרוצצו בין הבדיקות הרפואיות השונות והיטלטלו נפשית בין דמעות והתלבטויות מוסריות. בסופו של דבר, לאחר שקיבלו היתר הלכתי להפלה יזומה, עברו לילה כאוב בבית החולים. משם הם חזרו הביתה בלי עובר, במה שאמור היה להיות החודש החמישי להריון.
במדינת ישראל מאשרות הוועדות להפסקות הריון יותר מ-19 אלף הפלות יזומות מדי שנה. כ-17 אחוזים מתוכן מאושרים בשל חשש למומים בעובר. הסיבות העיקריות האחרות הן הריון מחוץ למשפחה וקשיים סוציאליים. בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוספת את הנתונים מהוועדות להפסקת הריון, אין נתוני פילוח מגזרי של הנשים שפונות לוועדות. אבל רופאים בכירים מתחום המיילדות והגניקולוגיה מאשרים שהפסקת הריון בשל מום קשה בעובר היא כיום צעד מקובל מאוד בחברה הדתית.
למרות שהנורמה הולכת ומשתנה, בחברה שבה מקובלת המנטרה "הפלה היא רצח" קשה לדבר בגלוי על הפסקות הריון. העובדה שרבות מהנשים הדתיות בוחרות לא להביא לעולם ילד פגוע – מודחקת. עשרות נשים דתיות שעברו הפסקת הריון ובעליהן הסכימו לשוחח עם ´דיוקן´ בדיסקרטיות, מתוך הבנה שהגיעה השעה לדבר על הנושא. הם מספרים כאן הזוגות על הטראומה, על הסוד, על ייסורי המצפון ועל מעט-מזעיר מתוך ייסורי הגוף והנפש.
חשוב לציין שבחודשים האחרונים מפר את קשר השתיקה פורום ´תמיכה לאחר אובדן´ של אתר ´כיפה´, שבו נשים דתיות מספרות בלב גלוי וברחם ריק על הפלות טבעיות, הפלות יזומות וגם לידות שקטות (לידת עובר מת בשלב מאוחר). מלבד המשענת הנפשית שנוצרת מעצם שיתופם של אחרים בחוויות הלא-פשוטות, נולד מתוך הפורום קובץ הדרכה הלכתי-אמוני בנושא של הפלות. החוברת, המתפרשת על מאה עמודים, עוד לא זכתה לעבור דרך מכבשי הדפוס, אך ניתן לקרוא אותה דרך הפורום.
כל אובדן הוא קשה, אבל הדילמה המוסרית-דתית הניצבת בפני זוג שאמור לקבל את ההחלטה המצמררת על הפסקת הריון, מעצימה את הקשיים עוד יותר. "בתור מי שעשתה הפסקת הריון, אני מרגישה שכן, הרגתי אותו", כתבה בפורום גולשת שכינויה ´ים רוגש´. "רצח זה חריף מדי, אבל להרוג - כן. אמנם קיבלנו היתר משלושה רבנים, אבל אני עדיין מתלבטת האם בחרנו נכון. אולי הייתי יולדת את הילד עם הפיגור והנכות, ומתמודדת? אולי היה קורה לי נס? אלו שאלות שאיני יודעת אם ירפו ממני כל חיי".
הרגשה של בגידה
גם הסיוט שפקד את שירה לא מרפה ממנה. ממצאי סקירת המערכות המוקדמת בהריון הרביעי שלה היו, כאמור, קשים. על מסך האולטרא-סאונד ניתן היה לראות את הלב הקטן פועם במרץ, אבל בחלל הבטן נצפה פגם חמור באברים שונים. "אם לא היית דתייה, הייתי שולח אותך מיד להפסקת הריון", אמר לה הרופא באותו מעמד. "היום כולם רוצים ילד פרפקט. אם הוא לא יתאים לסיירת מטכ"ל, מעדיפים שהוא לא ייוולד. אבל אצלכם הדתיים, אני לא יודע מה מקובל".
"אני לא רוצה ילד בסיירת מטכ"ל", השיבה לו שירה. "גם שירות בצנחנים יספק אותי. השאלה היא אם הילד הזה יחיה".
"על זה אני לא יכול לענות", השיב הרופא.
את הרגעים שבאו לאחר מכן מתקשה שירה לתאר. "לא האמנתי שאני בסיוט הזה", היא אומרת. "התפללתי לקב"ה שהתינוק ימות מעצמו. כל בעיטה שהרגשתי גרמה לי לבכות". בצר לה היא פנתה אל מכון פוע"ה, שמתמחה במתן ייעוץ הלכתי בנושאי פריון וגניקולוגיה. שם הפנו אותה לעוד סדרה של בדיקות כדי להעריך את סיכוייו של העובר לשרוד. הרופאים לא היו אופטימיים; הערכתם היתה כי עם פגם כזה, לא יצליח התינוק לחיות. כשגם האופציה של ניתוח תוך-רחמי נשללה, הלכה והבשילה אצל שירה ההחלטה להפסיק את ההריון.
"הידיעה הברורה שגם אם התינוק ייוולד הוא ימות תוך כמה ימים, הקלה על קבלת ההחלטה. לא אני החלטתי שהוא ימות, זה מה שנגזר עליו. במכון פוע"ה אספו את כל הנתונים הרפואיים, פנו אל רב של אחת הערים הגדולות, והוא נתן אישור מלא לבצע הפלה".
שירה ומאיר התלבטו מה צריכים לדעת החברים והמשפחה. היו שהמליצו להם לא לספר לאיש שמדובר בהפלה יזומה, אפילו לא להורים. "אמרו לנו לא לחשוף את הפרטים, גם לטובתנו וגם לטובת העניין. החשש הוא כפול – ראשית, שבני המשפחה יפעילו לחץ לא לבצע את ההפלה, או יביעו ביקורת; ושנית, שאנשים אחרים עלולים לעשות דין לעצמם. בסופו של דבר סיפרנו להורים, והם תמכו בנו והיו שותפים מלאים לאורך כל הדרך. גם כמה חברים בודדים היו שותפים לסוד".
למאיר היה חשוב לשתף גם את רב הקהילה. שירה הזהירה אותו שיאמר לרב מראש שהם לא באים לבקש פסק הלכה – שכן זה כבר ניתן - אלא רק לשתף. "אחר כך מאיר סיפר שהרב אמר ´צריך לתת לקב"ה לעשות את שלו´", אומרת שירה. "זה מאוד חרה לי, כי יש באמירה הזו ביקורת כלפינו. בעיניי, הקב"ה נתן לנו את הכלים כדי לדעת שהתינוק חולה, וכך לחסוך ממנו סבל נורא".
את ההפלה עברה לפני כשנה, וכעת היא שוב בהריון. "הפעם הכול נמצא בצל האובדן הקודם. זה פצע מדמם בנשמה. הפסקת הריון בשבוע ה-23 היא תהליך מאוד לא פשוט. זו כבר ממש לידה, אבל במקום תינוק שבוכה, יש אבא ואמא שבוכים. כל הזמן שאלתי את עצמי למה הרחם שלי לא היה מספיק רחום בשביל התינוק שלי. זו הרגשה של בגידה, כי אמא אמורה להגן על הילד שלה. אני יודעת שהברירה שלנו היתה בין רע לרע. בסופו של דבר, אני חושבת שבחרנו בשביל התינוק את הבחירה הרחומה יותר, בסיטואציה המזעזעת הזו. כך שבשכל אני מבינה שעשינו את הדבר הנכון, אבל הרגש לוקח לכל מיני מקומות אחרים".
שתי משפחות, שתי פסיקות
בחברה ולדנית כל כך, אשה שעדיין מתאוששת מהפלה תמצא את עצמה נאלצת לחייך חיוך מעושה בשמחתם של אחרים, כשלבה שלה זועק. שבוע וחצי לאחר ההפלה השתתפה שירה בברית המילה לבנה של קרובת משפחה. "אני זו שטיפלתי בתינוק לאחר המילה, בגלל שהאם פחדה לטפל בו. היה לי קשה. לא הצלחתי שלא לחשוב על התינוק שלי. בערב לפני הברית קראתי שגם עוברים שנפלו נהוג למול לפני שקוברים אותם, ולא יכולתי לא לחשוב על זה. היה גם עוד דבר לא פשוט: אשה שהפילה את עוברה צריכה לברך ברכת הגומל. אמנם התינוק שלה מת, אבל היא עברה תהליך של לידה בשלום, ועל כך היא צריכה להודות. לכן בברית ההיא אספנו מניין של גברים ואמרתי את ברכת הגומל.
"בחברה שלנו לא מסוגלים לדבר על הפלות", טוענת שירה. "כשפוגשים אשה שאיבדה הריון, יש נטייה לברוח אל המקום של האמונה, להתחיל הרצאות מלאות במסרים ובברכות, במקום פשוט להתחבר לכאב. יש גם כאלה שמחטטים בלי מעצורים, מרגישים שיש להם זכות להיכנס לך לחיים. ´לא בא לך עוד ילד?´ שאלו אותי, או ´מה, ילדים זה לא בקטע שלך?´. כל אחד מרשה לעצמו להתערב במה שעובר על הרחם שלי".
בפעמים הראשונות שבהן נתקלה באמירות מהסוג הזה, היא היתה שותקת. עד שנמאס לה. "התחלתי לענות תשובות ש´שותלות´ את הבן-אדם. אמרתי: ´דווקא בא לי עוד ילד, אבל כנראה שלקב"ה לא בא´. או ´היה לי ילד, אבל הוא מת´. קשה גם להתמודד עם אמירות כמו ´הפלה זה רצח, בכל מקרה לא עושים הפלה´. יש לי חברות שאומרות את זה לידי, בלי לדעת מה עברתי. בעיניי זו התייפייפות. קל לדבר, אבל מי שלא עמד במבחן הזה, לא יכול לדעת איך הוא עצמו היה פועל אילו, וגם לא יכול להבין מה עבר עלינו. זה אבל, זה אובדן. ביום השנה להפלה הדלקנו בבית נר זיכרון".
הרב יעקב אריאל, הנחשב כתובת מרכזית להתייעצויות הלכתיות אודות הפסקת הריון, אינו שש לדבר על הנושא. בתחילה הוא מבקש להסתפק באמירה שאין פסיקה גורפת וכי יש לבדוק כל מקרה לגופו. אבל כשאני מספרת לו על ´תסמונת הרחם הלאומי´ - כלומר ההערות שנשים שהפילו נאלצות לספוג, כאילו ה´מרווח´ בין הלידות שלהן מצביע על השתמטותן מהמערכה הדמוגרפית - הוא מתרתח.
"חמור מאוד", הוא אומר. "זה עניין אישי לחלוטין, אין כאן שום עניין ציבורי. חל איסור מוחלט להתערב, להתעניין, להעיר או להמליץ בכל נושא של הריון ולידה, אלא אם כן האשה פנתה מעצמה לקבלת תמיכה. אין זה עניינו של שום אדם כמה הריונות או הפלות עברה האשה, ואין זה עניינו מדוע זוג מתמהמה מללדת. ודאי שאסור לדבר מאחורי הגב של אשה בנושאים אלו, וזה בכלל לשון הרע ורכילות".
גם הרב מנחם בורשטין, ראש מכון פוע"ה, חושש לדבר על הנושא. "מצד אחד, חשוב לי שהציבור יידע שרבנים קשובים מאוד למצוקתם של זוגות, אבל מצד אחר, אני חושש שאנשים יעשו דין לעצמם", הוא אומר.
בשעת לילה מאוחרת מתפנה הרב בורשטין להתראיין, לאחר יום ארוך שבו יעץ לזוגות רבים. "באופן עקרוני, המכון שלנו לא מטפל בבעיות של הפסקת הריון. את מי שפונה אלינו בשאלות כאלו אנחנו מפנים לעמותת ´אפרת´. כשמדובר בבעיות רפואיות של העובר או של האם, אנחנו מסייעים כאשר הפנייה מגיעה מזוג שכבר ממילא ליווינו אותו בשל בעיות פוריות, או כאשר פונים אלינו רופאים ורבנים".
בהרצאותיו מסביר הרב בורשטין את עמדתו העקרונית של המכון בנושא הרגיש. "אני גמד שעומד על כתפי ענקים, מתייעץ עם גדולים ממני בתורה. אם לזוג שפנה יש רב, אנחנו מציגים את כל הנתונים הרפואיים לרב שלהם. אם אין להם רב והם שייכים לציבור הדתי, לא החרדי, אנחנו פונים לרב יעקב אריאל או לרב דב ליאור".
לדברי הרב בורשטין, מבחינה עקרונית אוסרים רוב הפוסקים לבצע הפלה, אלא אם כן ברור שהעובר ימות במהלך ההריון או סמוך ללידה, או כאשר נשקפת סכנת חיים לאם. בפועל, הפסיקה במקרה הפרטני לא בהכרח נסמכת על דעת הרוב, אלא נקבעת על פי המשקל הסגולי של הפוסקים. כך למשל דעתו של הרב אליעזר ולדנברג, שלפיה העובר נחשב כמסכן את האם (´דין רודף´ הידוע) לא רק בעת סכנה פיזית אלא גם פסיכולוגית, תפסה לה אחיזה של ממש בפסיקה ההלכתית.
הרב בורשטין מדגיש חזור והדגש כי אין פסיקה כוללת בעניין, אלא כל מקרה נבחן לגופו. "הגיעו אלינו שתי פניות משתי משפחות שכנות, שאצל שתיהן התגלה עובר הסובל מתסמונת דאון", הוא מדגים באחד משיעוריו. "אף אחת מהן כמובן לא ידעה על האחרת. פנינו לרב שמכיר את שתי המשפחות. על אחת הוא אמר שאין לו ספק שההורים יידעו להתמודד עם ילד כזה ויקבלו אותו בשמחה למשפחתם, בלי ששאר ילדיהם ייפגעו. על המשפחה השנייה אמר אותו רב שהיא עלולה להתמוטט בעקבות לידת ילד עם תסמונת דאון. כיום המשפחה הראשונה אכן מגדלת בשמחה את הילד הפגוע - הפניתי אותם לרב פוירשטיין והוא תרם רבות להתפתחותו של הילד - ואילו המשפחה השנייה קיבלה היתר לבצע הפלה".
לא מסוגלת לראות תינוקות
כאשר ישנה ודאות שממילא התינוק הפגוע לא ישרוד, קל יותר הלכתית ומוסרית לזרז את מותו. לעומת זאת במקרים שבהם מצבו של העובר אינו ברור, למשל כאשר אשה הרה נדבקת בווירוס cmv, הסיטואציה שנוצרת מורכבת הרבה יותר.
בדיקת דם שגרתית שעברה מרב בתחילת ההריון גילתה שהווירוס ההרסני הזה מקנן בגופה. "הסבירו לנו שצריך לחכות עד לשבוע ה-21, ואז לעשות בדיקת מי שפיר שתגלה האם הווירוס עבר לעובר. אם הוא נדבק, יש סיכוי גבוה שלאחר לידתו הוא יסבול ממומים קשים מאוד. במשך שבועות רבים הסתובבנו עם הידיעה שההריון שלנו נמצא בסיכון. השמנתי כהוגן, כדי שיחשבו שאני סתם שמנה, ולא יראו את ההריון".
בדיקת מי השפיר העלתה שהעובר נדבק בווירוס. "רצנו מרופא לרופא כדי להבין את משמעות הממצאים. הסבירו לנו שלמרות שהעובר נדבק, אי אפשר לדעת האם הוא פגוע או לא. יש מומים רבים שלא נראים באולטרא-סאונד, כמו חירשות, עיוורון ופיגור. מצאנו את עצמנו במצב מסובך. יכול להיות שהעובר בריא לגמרי, ויכול להיות שהוא פגוע מאוד. בדרך כלל, אם האשה נדבקה בתחילת ההריון, יש סיכוי גבוה יותר לפגיעות אצל העובר, וזה מה שהיה במקרה שלי.
"הרגשתי שההכרעה היא מעל הכוחות שלי. בדרך כלל אני אדם מאוד החלטי, שלא רץ לשאול כל דבר את הרב, אבל כאן היה נוח מאוד לתת לרב להכריע. בהמלצת ההורים שלנו, שתמכו בנו כל הזמן, פנינו לאחד מגדולי הדור של הציבור הדתי-לאומי, והוא אמר להפסיק את ההריון".
מה היה הרגע הקשה ביותר?
"כל התהליך קשה מאוד. בשבוע ה-24 כבר מדובר בלידה לכל דבר ועניין, רק שבסופה אין מה להביא הביתה. הרגע הנורא מכול, שאפילו עכשיו אני בקושי מסוגלת לדבר עליו, הוא השלב הסמוך ללידה. דרך דופן הבטן של האשה מזריקים אז לעובר רעל ישירות ללב. לרופא שעשה את זה היה פרצוף של רוצח. אני יודעת שהוא עשה אתנו חסד, אבל ככה הוא נחרת בתודעה שלי.
"אחר כך עובר זמן שבו ממתינים שהחומר יפעל. ישבתי במסדרון, מחוץ לחדר האולטרא-סאונד, מסביב עוד פציינטים רבים. בתוכי מתחוללת דרמה, אבל פניי חתומים. בהתחלה עוד הרגשתי את התנועות האחרונות של העובר, ואחר כך זהו. שקט נורא. עבר עלינו לילה קשה במחלקת נשים בבית החולים. באמצעות סמי זירוז שגורמים לצירים, העובר המת יצא מהרחם. בזווית העין רציתי להציץ בו, אבל לא הייתי מסוגלת ממש להסתכל. חזרתי הביתה לילדה המקסימה שלי, וניסיתי להתאושש".
מה סיפרתם לבתכם?
"היא כבר היתה די גדולה וידעה שאמא בהריון. כשסיפרנו לה שהעובר מת, היא התחילה לבכות. כמה ימים אחר כך אחד מילדי הגן חילק סוכריות לרגל הולדת תינוק במשפחתו. הבת שלנו נגשה אל הגננת וספרה לה בהתלהבות שגם אמא שלה ילדה, אבל ילדה תינוק מת. הגננת לא ידעה איך לאכול את זה".
מרב בחרה שלא לשתף את הקהילה שלה במה שעברה. מלבד חברות קרובות, אף אחד לא הכיר את הסיפור. זמן קצר לאחר ההפלה היזומה, היא התבקשה להכין ארוחה לאחת ממתפללות בית הכנסת, שילדה באותו שבוע. "מקובל אצלנו בקהילה להכין ארוחות ליולדת. מצאתי את עצמי, אחרי לידה של תינוק מת, מבשלת ליולדת אחרת. התביישתי לומר שאני לא מסוגלת".
בכך לא תמו ייסוריה של מרב. חצי שנה לאחר מכן היא נכנסה שוב להריון, והפעם התגלה מום חמור בלבו של העובר. שוב היא נאלצה לחזור על אותו הסיוט. "אז כבר נשברתי. עברו עלי שבועות קשים מאוד, הרגשתי שאני שוקעת. בעלי כבר לא הבין מה עובר עלי. מבחינתו זה היה ונגמר, הוא לא הבין למה אני שוב ושוב חוזרת לעניין. ´יש לנו ילדה מקסימה´, הוא ניסה לנחם אותי. מה שהצליח בסופו של דבר לעודד אותי מעט באותה תקופה היה ספר שמצאתי, ´להיפרד לפני שמכירים´ מאת יעל בשור. ספר חובה למי שעוברת את הטראומה הזו".
בכל אותה תקופה, מספרת מרב, היא לא היתה מסוגלת לראות תינוקות אחרים. "בכל פעם שראיתי תינוק - ובחברה שלנו יש הרבה - העיניים שלי היו מתמלאות בדמעות, והייתי בורחת הצדה ומנסה להתגבר. פתאום הבנתי למה חנה קינאה בפנינה. זו קנאה פנימית ועמוקה, שממלאת את כל הנשמה. לא הצלחתי להתגבר עליה עד שלא נולד לי עוד ילד.
"מאוחר יותר גם בת דודה שלי עברה טראומה קשה של ´לידה שקטה´. התינוק שלה מת ברחם ממש סמוך ללידה. כשחגגנו את הברית לבן שלנו, כמה חודשים אחר כך, התקשרתי אליה ואמרתי לה שמבחינתנו זה בסדר גמור אם היא תבחר לא לבוא לברית. היא בחרה לא לבוא, וכיבדתי את זה מאוד, דווקא בגלל מה שעברתי".
מום בפנים חמור ממום בלב
"בעשר השנים האחרונות יש יותר מודעות בחברה הדתית לאפשרות של הפלה", אומר פרופ´ שמחה יגל, מנהל מרכז לאולטרא-סאונד, מיילדות וגניקולוגיה בהדסה הר הצופים ובהדסה עין-כרם. "לא מדברים על זה בפרהסיה, אבל מבין הנשים הדתיות שמטופלות אצלי לפחות 70 אחוז יעשו, למשל, את הבדיקות לאיתור תסמונת דאון. במקרה שתתגלה תסמונת כזו, לפחות 90 אחוז תבצענה הפלה. במומים חמורים שלא נותנים לעובר סיכוי לחיות, אפילו בחברה החרדית יהיו נשים שיבצעו הפסקת הריון, ובחברה הדתית זה מקובל עוד יותר.
"לא כולן הולכות לשאול רב, יש אנשים שמחליטים בעצמם. במקרה של מומים קשים, שבגללם חייו של הילד לא יהיו חיים, הרבה מהרבנים יתירו לבצע הפלה, וגם במקרים מורכבים יותר יש היתרים.
"חל בתחום הזה מהפך של ממש, קודם כול בידע של הרבנים: הם בקיאים היטב בפרטים הרפואיים, ומבינים היטב על מה אני מדבר. הם גם רגישים מאוד לסיטואציה, ויש להם דאגה עמוקה לקהל שלהם, שברובו מורכב ממשפחות מרובות ילדים. המשמעות העמוקה של ילד חריג במשפחה שבה שבעה ילדים, נהירה להם היטב. הם שותפים לסבל ולקשיים אחרי לידה כזו. מהמקרים שבהם נתקלתי, התרשמתי שלנשים דתיות קל יותר להתמודד עם ההחלטה הקשה, כי הן לא לבד. יש אוטוריטה שעוזרת להן לקבל החלטה כבדה כל כך".
אבל הנשים הדתיות חיות בחברה שעלולה לרטון כשהן לא יולדות בצפיפות.
"אני מכיר את זה היטב, אבל זה המחיר של הקהילתיות, והוא טוב בעיניי מהבדידות של מי שלא חי בקהילה תומכת".
האם יש הפלות שאתה, כרופא דתי, לא מוכן לבצע?
"בוודאי, יש לי קו אדום. מכל העולם, ישראל היא המדינה שמתבצעות בה הכי הרבה הפסקות הריון, ולטעמי רבות מהן הם מיותרות. יש כאלה שיכולים לבקש הפסקת הריון בגלל שלעובר חסרות שלוש אצבעות. להורים חשוב מאוד המראה של התינוק; הם יתמודדו בקלות רבה יותר עם מום בלב מאשר עם מום בפניו של העובר.
"רק לעתים נדירות אני ממליץ על הפסקת הריון. לרוב אני מציג בפני המטופלים את העובדות, בלי לחוות דעה. אם הם מבקשים הפסקת הריון אני בדרך כלל מסכים, ורק במקרים חריגים אני מסרב, כשזה לא נראה לי מוצדק. אסור שנהפוך לספרטה. בשל החשש מתביעה משפטית, רופאים נאלצים להציג את העובדות שעלולות להפחיד את ההורים, ולעתים מפחידים אותם שלא לצורך".
באחת מבדיקת האולטרא-סאונד שערך פרופ´ יגל, גילה כי חסרה לעובר כליה. זה לא היה עוד אחד מתוך שורה של מקרים רפואיים; הפעם היה מדובר בנכד שלו. "אמרתי לבן שלי מיד שזה בכלל לא ברשימה של המומים שבגללם עושים הפסקת הריון. בזכות האולטרא-סאונד יודעים היום לעקוב אחרי העובר ולמנוע זיהומים. אני מספר את זה למטופלות כדי להרגיע אותן, וזה עושה עליהן רושם אדיר. מה שהכי חשוב לומר הוא שברוב המומים שמתגלים בבדיקות, ניתן לטפל או במהלך ההריון או מיד לאחריו, ולכן כל כך חשוב לבצע את הבדיקות הללו. רק במקרים הקיצוניים אין מה לעשות ובוחרים בהפלה. עובר שנמצא אצלו מום בלב, יידעו לתת לו מיד בלידה אנטיביוטיקה ולקבוע ניתוח מראש, אם צריך. כל זה מונע סיבוכים כאשר הילד נולד. אולטרא-סאונד זה לא כלי שבגללו הורגים עוברים, להפך. זה כלי שבעזרתו ברוב המקרים מצילים חיים".
ד"ר נילי ינאי מבית החולים ´הדסה´ עין-כרם, שמטפלת בנשים דתיות וחרדיות רבות, מעריכה גם היא כי לפחות תשעים אחוז מהנשים הדתיות יבחרו בהפסקת הריון במקרה של תסמונת דאון, וגם בשל מומים אחרים. "בשנים האחרונות, בגלל הבדיקות של שקיפות עורפית, מגלים יותר מקרים של תסמונות דאון, לכן, אולי מבחינת הכמות יש יותר הפסקות הריון, אבל מבחינה עקרונית תמיד נשים דתיות עברו הפלות. אין כאן מהפכה. זה תמיד היה, רק שלא מדברים על זה", היא אומרת.
ד"ר ינאי מספרת שהשתתפה בכנס חוקרים בינלאומי בנושא הפסקות הריון. כשהקבוצה הישראלית הציגה את תפקידו של הרב בקבלת ההחלטה של זוג דתי להפיל, הרופאים האחרים, בעיקר הנוצרים, התלהבו. "בנצרות האשה צריכה להחליט לבד על הפסקת ההריון", אומרת ינאי. "את רגשות האשמה על כך ש´הרגה´ את הילד שלה, היא מנקה באמצעות בקשת מחילה מהכומר. ביהדות הרבה יותר קל לאשה: כשהרב מתיר לה לבצע הפסקת הריון, יש לה לגיטימציה מלאה לעשות זאת".
מטופלות של ד"ר ינאי מתארות אותה כרופאה אמיצה, שפעמים רבות נוקטת עמדה ולוקחת על עצמה אחריות. אולי משום שהיא עצמה עברה טראומה, כאשר נולדה לה תינוקת פגועה שנפטרה בסמוך ללידה. "כל אדם לומד מהניסיון של עצמו", אומרת ינאי. "אני לא חושבת שזה משפיע על התפקוד שלי, אבל חוויה כזו בודאי שעושה לך משהו. במקרה שלנו לא זיהו את המום קודם הלידה, ואני מודה לקב"ה על שלא נאלצתי להתמודד עם השאלה האם להמשיך את ההריון או להפיל. אני גם מודה על שהתינוקת לא סבלה יותר מדי.
"אין ספק שזו טראומה שמלווה אותי. אני מוכנה לקחת על הכתפיים שלי אחריות, גם בעידן של תביעות משפטיות, כדי לעזור לזוג להחליט. לפעמים הם אובדי עצות. אין כלל קבוע שמנחה אותי, וכל מקרה לגופו - הן מצד המום שהתגלה והן מצד הנפשות הפועלות".
למרות דבריו הנלהבים של פרופ´ יגל על המהפך בעולם הרבנות, רופא בכיר אחר, שביקש לשמור על עילום שם משום שלא קיבל אישור להתראיין, נתקל גם במקרים שהסתיימו באופן שונה. "אשה דתייה, שאצל העובר שלה התגלה חשש כבד לפיגור חמור, שאלה את הרב שלה מה לעשות. מדובר ברב מחו"ל, לא חרדי. למרות הממצאים החד-משמעיים של הבדיקות, הוא לא התיר לה לבצע הפלה. כל הניסיונות שלי לשכנע אותו לא הועילו. בסופו של דבר נולד ילד פגוע מאוד".
הפלה למען הדמוגרפיה
הרב יובל שרלו, שלרוב אינו חושש מהתמודדות עם שאלות מורכבות, מודה כי הוא נמנע לפסוק בנושאי הפסקת הריון בדיוק בגלל מקרים כמו זה האחרון. "כשפונים אליי בשאלה כזו, אני לומד יחד עם הזוג את הסוגיה ההלכתית, והם בוחרים מה לעשות. אני לא חושב שלרב יש סמכות להחליט במקום ההורים".
בשנים האחרונות הגיעו אל הרב שרלו מאות פניות, בעיקר אינטרנטיות, בנושא של הפסקת הריון. "ברוב המקרים, אולי מפני שהפנייה היא אנונימית, לא מדובר על מומים בעובר, אלא על הריון לא רצוי בתוך הנישואין, בעיקר של זוגות מבוגרים, או על הריון לא רצוי מחוץ לנישואין, בעיקר אצל צעירות. לצערי, במקום לתכנן משפחה כראוי, יש מגמה לבצע הפסקת הריון. בעיניי זה חמור. יש כאן מדרון חלקלק. גם בנוגע למומים היו אליי כמה עשרות פניות, ולדעתי חשוב לדבר על התופעה. לא צריך להסתיר אותה בגלל חשש שאנשים יעשו דין לעצמם, זו עמדה פטרונית שאני מתנגד לה. אני חסיד גדול של התייצבות מול האמת".
מי שכבר שנים לא חושש להתייצב מול האמת הוא הרב שלמה אבינר, שאת דעתו המנומקת היטב כתב לפני עשור בעלון של ´מכון מאיר´. אז, בעקבות פנייה של רופאה שסיפרה לו על חששן של נשים מבוגרות ללדת, קרא הרב אבינר לנשים מעל גיל 37 להמשיך ולהרות, אף שהסיכון למומים בעובר גובר עם השנים. אל הקריאה הנרגשת הזו צירף הבטחה, כי אם במהלך הריון בגיל מאוחר יימצא אצל העובר מום, יעמוד הרב לימין האשה. הרמז הברור היה כי אם תרצה, יתיר לה לבצע הפסקת הריון.
"נשים לא צעירות המשתוקקות לעוד הריון אך חוששות - שלא תחשושנה, אלא תבצענה בדיקות טרום לידה", כתב הרב אבינר. "אם חלילה תתגלה בעיה, נדון ביחד, נעזור ולא נשאיר אותה במצוקתה. אין זה הגיוני בגיל מסוים להפסיד מאתיים ילדים בריאים, מחשש שאחד מהם יהיה בעל מום ויצדיק הפסקת הריון". את המאמר הנועז תלו רופאים שונים במרפאות הנשים, ולילדים שנולדו בזכותו היו שקראו "ילדי אבינר".
גם אל הרב אבינר הגיעו שאלות רבות שעסקו בהפסקת הריון, וגם הוא סבור שאין בנושא הכרעה הלכתית גורפת, אבל יש קווים מנחים. "ישנה ´הוראה עוברית´ ו´הוראה אימהית´", הוא מסביר. "ב´הוראה עוברית´ הכוונה למצב שבו העובר ימות ברחם אמו או בסמוך ללידה, או יחיה חיים שאינם חיים בשל פיגור נפשי חמור או מומים גופניים קשים. ´הוראה אימהית´ פירושו שהאם עלולה למות, להיפגע גופנית מההריון, או להתמוטט נפשית. בכל מקרה צריך שתהיה חוות דעת של שני אנשי מקצוע. במקרה של פגיעה גופנית בילד או באמא, צריך שני רופאים מומחים שאינם תלויים זה בזה. במקרה של פגיעה נפשית באשה או במשפחה, צריך להתייעץ עם שני פסיכולוגים או עובדות סוציאליות".
´תסמונת דאון´ ניתן לסווג כהוראה עוברית?
"לא בהכרח. ילד עם תסמונת דאון יכול להיות מאושר, אם אוהבים אותו ואם להורים יש כוחות וסבלנות לטפל בו. ודאי שזה פרויקט. זוהי לכן דוגמה להוראה אימהית-פסיכולוגית. אם המשפחה כבר ממילא מטפלת בילדים רבים ואינה מסוגלת להתמודד, חייהם של הילד ושל המשפחה לא יהיו חיים. ילד שלא רוצים אותו, מרגיש זאת היטב. יש מקרים נוספים בתחום האפור, למשל מקרים של cmv כשלא ברור אם העובר פגוע. כל מקרה לגופו, אבל במצבי ביניים כאלה לרוב אני אומר לזוג שאין חובה לבצע הפלה ואין איסור לבצע הפלה. אם הם רוצים, מותר להם".
לדעת הרב אבינר, בסופו של דבר הפתח ההלכתי לבצע הפלה איננו מביא לדילול האוכלוסייה, אלא אדרבה - הוא גרם להבאת יותר ילדים לעולם, מפני שנשים חששו פחות מפני הכניסה להריון. לדעתו גם אין חשש שאנשים יעשו דין לעצמם ולא ישאלו רב, משום שזוגות במצב כזה מתייסרים, מתלבטים ומעוניינים להתייעץ בטרם יחליטו על המהלך הבא.
בלי גלי רחמנות
לא כל הזוגות מתנהגים כפי שתיאר הרב אבינר. "לי היה ברור מיד שאני עושה הפלה", מספרת רננה, שהעובר שלה התגלה כסובל מתסמונת דאון. "החלטנו ללכת לשאול רב, למרות שידענו שאף אחד לא יכול להחליט במקומנו. יש בי אהבה רבה לתורה, אבל בדברים כאלה אני לא חושבת שרב יכול לומר לי מה לעשות. בסופו של דבר, ילד כזה יגדל אצלי בבית, ולא בבית של הרב. אמרנו לרב הקהילה שלנו את האמת - שכבר החלטנו להפיל. הוא הציע לנו לפנות לרב מוכר מאוד. נתנו לאותו רב את כל הפרטים, והוא אמר שאפשר לעשות הפלה.
"מרגע שההחלטה נפלה, הייתי שלמה איתה", אומרת רננה. "אין בי חרטה. אני שמחה על כך שניתנה לי הזכות לבחור".
כבת בכורה וכנכדה ראשונה, הלחץ סביב רננה הלך וגבר – איך יכול להיות שהיא נשואה כבר יותר משנתיים, וטרם נפקדה בפרי בטן. "לא גילינו למשפחה שלי שעברנו שתי הפלות. לא היה לי כוח להתמודד עם גלי הרחמנות. אני יודעת שאמא שלי היתה לוקחת את זה קשה מאוד, אז העדפנו לא לספר. ההפלה הראשונה היתה טבעית, בשבועות הראשונים של ההריון.
"ההפלה השנייה היתה זו היזומה, בשבוע ה-20, לאחר שהתברר כי העובר סובל מתסמונת דאון. גם היום, אחרי שכבר נולדו לנו ילדים בריאים, ההורים שלי לא יודעים על הסיפור. את חמותי כן שיתפנו והיא תמכה בנו. גם החברות הטובות שלי ידעו מה עבר עלי".
החשד לתסמונת דאון עלה בבדיקת החלבון העוברי. בעקבות תוצאותיה נשלחה רננה לבדיקת מי שפיר. כשמנהל המעבדה התקשר אליה, היא הבינה שהחשדות אומתו. "רופאת הנשים שלי שלחה אותי לבית החולים אסף הרופא, שם עושים הפסקת הריון כזו בהרדמה מלאה. זה מאוד הקל עלי לא להיות מעורבת בתהליך. התאשפזתי ליום אחד וחזרתי הביתה. במשך שבוע וחצי בכיתי ושאלתי את עצמי למה זה נפל עלינו, אבל זהו, אחר כך התאוששתי, הרגשתי שזה מאחוריי. מבחינתי זה כבר היסטוריה".
האם בחינוך הדתי, לפחות בזה שאת קיבלת, מכינים לקראת אפשרות של הפלה?
"ממש לא. אני זוכרת שבהפלה הראשונה שלי הייתי בהלם - למה אף אחד לא אמר לי שזה יכול לקרות? הכול הייתי צריכה ללמוד לבד. בשיעורי הכנה לחיי משפחה באולפנא מסבירים שצריך להביא לעולם ילדים, אבל לא אומרים שבדרך יכולות להיות פדיחות. הרושם שמתקבל מהשיעורים הוא שבחיי הנישואין כולם שמחים ומאושרים, ויש רק דברים טובים. גם בהכנה לקראת החתונה, מדריכת הכלות שלי לא דיברה איתי על זה. היא אשה מקסימה ופתוחה שדיברה על הכול, אבל לא על אפשרות של הפלה. הרבה צער היה נחסך ממני אם הייתי קצת יותר מוכנה לאפשרות של הפלות טבעיות ושל הפסקות יזומות".
הגברים בוכים בשקט
אם הנשים מרגישות שהן מגיעות לא מוכנות לסיטואציה, אצל הגברים זה מסובך עוד הרבה יותר. רק מעטים מהם מוכנים לדבר על חוויית הפסקת הריון מהזווית האבהית. נעם, דווקא בגלל הקושי העצום שחווה בהתמודדות עם הסוף הטראגי של ההריון הראשון של אשתו אלה, סבור שחשוב לדבר.
"בשבוע ה-23 התגלה שיש לנו מיעוט מי שפיר", מספר נעם. "הרופאים הזהירו אותנו שבמצב כזה העובר לא יוכל להתפתח, ושיש סיכוי גבוה שהוא ימות ברחם או יסבול מבעיות חמורות. פנינו אל דוד שלי, שהוא רב, והוא פנה מיד לרב ידוע, שקבע שבנתונים הקיימים ניתן לבצע הפסקת הריון".
נעם ואלה התחתנו בגיל מוקדם, והיו בני פחות מעשרים כשנאלצו לעמוד מול האפשרות של הפסקת הריון. "היינו בהלם מוחלט. ברור שהחוויה של האשה היא עוצמתית יותר, אבל גם הגבר נמצא בסיטואציה מורכבת. מצד אחד הוא צריך להיות חזק ולתמוך באשה, אבל מצד אחר גם הוא עצמו סובל. אני התחברתי מאוד לכאב. בכיתי הרבה".
מתי היה לך קשה במיוחד?
"בבדיקת האולטרא-סאונד השנייה, כשהתברר שהמצב לא משתפר. זה היה כמו וידוא הריגה. היה גם עוד רגע בדרך להפלה: התפקיד של האב הוא ללמד את בנו תורה, ואני הרגשתי צורך ללמוד עם התינוק הזה, שלא יזכה לבוא לעולם. לפני ביצוע ההפלה ישבתי ליד אשתי ולמדתי בקול פרק משניות, כדי שגם העובר ישמע. למדתי ובכיתי. לאשתי היה חשוב שאהיה שותף מלא בכל התהליך. לצערי הרב, בדיוק ברגע שהעובר הוצא, התפללתי ערבית. את הרגע הקריטי הפסדתי".
נעם התעמק בהתייחסות ההלכה לכל מה שסביב ההפלה. "כמה ימים לאחר מכן נודע לנו שישנה הלכה שאומרת שצריך לקרוא בשם לעובר שמת. הבנו שאם ההורים לא נתנו שם, החברה קדישא קוראים בשם לילד לפני הקבורה, ולכן חשבנו שכבר אי אפשר לתת שם אחר. בהמשך התברר לנו שמבחינה הלכתית אנחנו יכולים לשנות את שמו של התינוק למפרע. לפני כמה חודשים נולדה לנו בת, ובערב לפני העלייה לתורה שבה נתנו לה שם, קראנו בשם גם לתינוק שמת. זה היה לנו חשוב. כאשר מזכירים נשמות בתפילה אני לא יוצא החוצה, אלא מזכיר גם את שמו של הילד. לא חייבים לעשות זאת, אבל מותר".
מה החברה סביבכם ידעה?
"אנשים ידעו שהיינו בהריון, אי אפשר היה להסתיר את זה. אף אחד כמעט לא דיבר אתנו על איך שזה הסתיים, פשוט התעלמו. אני חושב שזה לא היה נכון. ברור שיש כאן עניין של טקט, ואף אחד לא רוצה להציק, אבל כן ציפיתי למילה של השתתפות בכאב ובצער.
"סיפרנו מיוזמתנו לזוג חברים, וזה בהחלט הקל. גם ההורים עזרו, אבל הרגשתי שהם נשארו מבחוץ, שהם לא לגמרי אתנו. בסופו של דבר, התמיכה המשמעותית ביותר היא בין בני הזוג".
יש ייסורי מצפון?
"כן, לפעמים. ניסינו לשכנע את עצמנו שזה היה מוחלט, שבעצם לא היתה ברירה. אבל מדי פעם אשתי שומעת על מקרה שבו הרופאים השמיעו אזהרות דומות ובסופו של דבר נולד ילד בריא, ואז אנחנו שואלים את עצמנו אם לא היינו צריכים לחכות יותר. השאלות הללו ילוו אותנו כל החיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il



 הודעה מהארכיון חזרה לדף הפורום הדפס הודעה שלח לחבר שמור