שלום יקרים,
בטור האחרון היה לי חשוב להתייחס לט"ו בשבט ולכן הפסקתי באמצע הסיפור.
אני יודעת שיש כאלה שמחכים להמשך.. אז הנה הוא לפניכם.
סמוך לחג השבועות (2005), כשאני מחפשת בגוגל תוכן בנושא "ביכורים", אני נתקלת ב'ביכורים' באתר 'כיפה'.
האמת שעד אז אני לא מכירה את עולם הפורומים בכלל (בקושי הבנתי משהו באינטרנט ). אני מתחילה לגלוש בפורומים "לא כלה דרכנו", ו"פורום 30+" והשרשור הראשון שאני פותחת שם הוא עם השאלה "מי יהיה בכלל מעוניין בגרושה עם ילדה" כי אני כ"כ חסרת ביטחון שמישהו ירצה אותי, כשארצה שוב להיות בקשר זוגי. בתור רווקה, הסתכלתי על גרושים כמשהו שלא קשור בכלל לעולם שלי, אולי בהתנשאות אפילו, "מה, לא הצליחו לעבוד על הזוגיות שלהם"? זה לא העסיק אותי ממש אבל בטח שאף פעם לא חשבתי על עצמי כעל מישהי ש"זה יכול לקרות לה". אז כש"זה קרה לי", כמובן שכל השיפוטיות נעלמה, הבנתי שזה הרבה יותר מורכב מ"לא התאימו" ולמרות שנפוץ להגיד היום שבדורנו מתגרשים מהר מדי, אני לא כ"כ מאמינה לזה. אני חושבת שכל זוג עושה את הכי טוב שלו כדי להישאר יחד. לפעמים 'הכי טוב שלו' -לבד, לא מספיק ובאמת רצוי לפנות לייעוץ מקצועי (וכמובן שיש זוגות שפונים וגם זה לפעמים לא מצליח). במקרה שלי הייתה סיבה מאד חריגה והרבה מעבר ל"לא מתאימים", אבל זה גרם לי לפקוח את העיניים באופן כללי בנושא הזה של הגירושין. אני חושבת שהמתנה הזו של להיות לא שיפוטית היא כ"כ חשובה לחיים שלי כיום, (בטח בפן המקצועי), שאולי רק דבר כ"כ נורא וגדול יכול לפרק גאווה ושיפוטיות של אנשים. אתה מקבל כאפה חזקה ובו זמנית מתנות ענקיות...
המצב החדש והלא מוכר, טלטל כל מיני דברים בעולם שלי. כאילו חוויתי "ריסטארט" לא רצוני, שגרם לי למשל לשאול שאלות על העולם הדתי שלי, למרות שלכאורה- מה קשור בכלל? התגרשת אז את שואלת את עצמך שאלות על אורח החיים הדתי? אבל כן. זה קורה. הרגשתי שהטלטלה מערבבת את כל כולי ושאני עומדת לגלות את עצמי מחדש ונתתי לזה להיות.
ונחזור ל"כיפה".. קיבלתי הרבה תגובות מגרושים ש- "למה לא", ישמחו לצאת עם גרושה עם ילדה ואני קצת נרגעת. מבינה שלמרות חוסר הביטחון, והשינוי בסטטוס, יש תקווה.
מהון להון אנחנו מגלים שיש הרבה חבר'ה בסטטוס הנכבד ופונים להנהלת הקהילות כדי שיפתחו עבורנו פורום. וכך מוקם פורום "הזדמנות שניה" שיועד לגרושים/גרושות, אלמנים/אלמנות וכן לפרודים/פרודות (גם אני עדיין הייתי פרודה בשלב הזה).
הפורום שוקק חיים, שרשורים בהם אנשים שואלים, מתייעצים, מייעצים, משתפים, תומכים וסופסוף אני מרגישה שיש מקום שאני מקובלת בו אע"פ ולמרות ובזכות הסטטוס החדש. בחיים האמתיים, כמובן שעם המשפחה והחברות הקרובות אני מרגישה הכי בנוח בעולם, אבל אין מה לעשות, במעגלים רחבים יותר יש בושה כלשהי להגיד שאני פרודה ולהגיע לכל מיני מקומות כאם חד הורית, זה לא כ"כ פשוט לי, כך שהפורום נותן מענה רגשי מאד חזק בתקופה ההיא.
לאחר מס' חודשים וירטואליים, אנחנו בשלים לקראת מפגש אמתי. אני יוזמת את המפגש הראשון.
אני לא אשכח את המפגש הזה: 8 גברים ו- 2 בחורות נפגשים בפארק הלאומי ברמת גן. אני והבחורה השנייה ממש צעירות, סביב גיל 25, ובעזרת הגברים הממוצע קצת יותר גבוה.. מתקרב ל-40 יותר. (ספויילר- לאחד מהם אני נשואה כבר יותר מ- 5 שנים ☺ )
אחרי המפגש הראשון, הגיע השני והשלישי ומגיעים יותר ויותר אנשים (מי ידע שיש כ"כ הרבה גרושים וגרושות במגזר הדתי?? ) ומהר מאד מתגבשת חבורה שנהנית להיות יחד "באותה הסירה", אנחנו מרגישים בנוח כי אף אחד לא שופט אותנו, אף אחד לא מחשיב אותנו לסוג ב' ומתפתחים חיי חברה תוססים. טיולים יחד עם הילדים, שבתות, ערבי שירה וכיף נורא להיות חלק מזה.
ביני לבין אחד החבר'ה מתפתח קשר חברי אך מכיוון שהוא גדול ממני ב- 13 שנה כמעט, שנינו לא חושבים על השני/ה כמועמדים פוטנציאלים ליקשר רציני. אחרי כמה חודשי ידידות טובה אני מרגישה שיש שם רגשות שהם מעבר.
הצעתי לו לצאת באופן רציני אך הוא טען שזה לא שייך. איך הוא הפך להיות בעלי? בטורים הבאים ☺