בפנטזיה - אני עומדת בשקט בבית הכנסת, כולי מרוכזת, מלאת ביראת כבוד והקשבה, מקבלת את התורה יחד עם המתפללים. עשרת הדיברות, שהם השיא של שבעת השבועות- מחלחלים אלי וממלאים אותי ברוחניות.
במציאות- אני עומדת ליד דלת בית הכנסת, מצידה החיצוני, על מנת ששני הקטנים המרעישים שלי יהיו איתי ולא יפריעו לשאר המתפללים. בקושי שומעת משהו, בקושי מתרכזת, תכל'ס לא נראה לי ששמעתי את הכל בכלל. ואיך שקריאת עשרת הדיברות מסתיימת, בורחת משם כדי לא להמשיך להתבאס מהבוקר הזה שעבר עלי בניסיונות השקטה, ("שש.. אבא למד בלילה, תנו לו לישון" וכמובן אח"כ בבית הכנסת "תהיו בשקט! לא מדברים בתפילה") ובחוסר הצלחה של הדבר שהיה לי כ"כ חשוב.
ומה אני מרגישה לגבי זה? ברור שברגע הראשון אכזבה עמוקה. כן, אני מודה. יש פער גדול בין מה שרציתי למה שהיה. וכל מיני קולות של- למה אין לנשים זכות להרגיש את הווית החג כמו הגברים? מה בסה"כ רציתי? רק לשמוע את עשרת הדיברות!
ואני רוצה רגע לא להתמקד בהתמרמרות שלי מחוויית החג לנשים, אלא בנושא הזה של פער בין דמיון למציאות, בין הרצוי למצוי.
כמה פעמים חשבנו שמשהו צריך להיות בצורה מסוימת- עבודה שהתחלנו, מגורים במקום מסוים, אפילו סתם ככה במהלך יום שגרתי, ופתאום מצאנו את עצמנו בפער מטורף בין מה שחשבנו שיהיה למה שקרה בפועל? כמה פעמים התרגשנו לקראת משהו שיבוא ובסוף זה יצא כ"כ שונה ממה שדמיינו? כמה אכזבה וכאב עולים מתוך הפער הזה.
לפעמים זו הזוגיות שדמיינו, רצינו את החיזורים.. שיחות הנפש.. שהבעל יפתיע ביום ההולדת (לא רומזת כלום לבעלי ☺) היתה לנו תמונה בראש לגבי איך הנישואים שלנו יראו ובמציאות, וזה לא ממש ככה. היתה לנו ציפיה להיות ההורה המושלם ואולי עדיין זה הרצון שלנו, הפער יכול לבוא לידי ביטוי אפילו בשולחן השבת ובעוד הרבה דוגמאות, בטח גם אתם חושבים עכשיו על פערים בין הרצוי למצוי בחיים שלכם (ואם לא, אז מוזמנים)
אז מה עושים עם זה? לא לצפות? לא לרצות? אשמח לשתף אתכם במחשבות שלי בעניין.
יש שני משפטים שאני מכירה לגבי ציפיות. האחד, הרווח- "ציפיות יש רק בכרית" ובעיניי הוא פסימי ומבאס (הפסימיים יגידו אולי שהוא פשוט ריאלי..) והמשפט השני של הרבנית ימימה מזרחי- "מי שמצפה, זוכה לישועות" (לא בטוחה שציטטתי במדויק, סליחה). כשהתוודעתי למשפט הזה הוא הרחיב את ליבי, ממש ככה והחלטתי לאמץ אותו. (הרי גם בשמיים אחרי 120 ישאלו אותנו אם ציפינו לישועות, אז בכלל זה כדאי..) אממה? יש מימד של פגיעות שחייבים לאמץ יחד עם הציפייה. להבין שיכול להיות שהציפייה לא תתממש. אבל מה האופציה השנייה? לזרוק את הציפייה לישועה לפח, ככה כמות שהיא, מבלי לנסות אפילו?
יש כל מיני דברים בחיים שלי שהיו (ועדיין יש) לי ציפיות לגבם. שלא התייאשתי ולא הפסקתי לצפות לגבם. מה שכן, יש לי סבלנות. מה שמיוחד בציפייה הוא, שחוץ מהנכונות לפגיעות ולהבנה שאולי הציפיה לא תתממש, מתלווה אליה אמונה וידיעה שמה שמגיע לי- יגיע ואם לא, זה היה רצון ה'. משפט משיחה של מיכי יוספי שחשוב לי להביא כאן: "רצון ה' שנרצה את הדבר אבל לא נתנה את שביעות רצוננו ושמחתנו בתוצאת הדבר". זה טוב לרצות, זה טוב לצפות, אבל לבנות בתוכי את המקום שלא נופל אם הדבר לא מתממש, כי לא הכל תלוי בי.
כשאני בונה ציפייה למשהו, אני לא מכריחה את המציאות להתיישר לפי הרצון הזה, אלא מתפללת עליו, עושה מה שאפשר, ויחד עם זאת משחררת. ממתינה. מאמינה. ואז כשיש פער בין הרצון שלי למציאות, אני כבר יודעת כיום, (לפחות יותר מפעם), לקבל אותו יותר בשלווה, הוא לא כואב לי כ"כ, כי אני לא מסתכלת עליו כפער, אלא כעל שלב בתהליך. אני מנסה לתת לו משמעות בהווה, ולומדת להיות בענווה כלפי המציאות. ז"א שאם אנסה לתמצת- אני מביעה רצון מסוים, עושה מה שאני יכולה למען הקיום שלו (לפעמים זה תלוי בי ולפעמים לא) ומשחררת. אני פחות מנכיחה לעצמי את הפער הקיים, אלא מנסה להסתכל בצורה חיובית על מה שיש כרגע ומנסה ללמוד ממנו את השיעור שיש לו לתת לי, ותמיד יש.
אז אם נחזור לניסיון שלי לשמוע את עשרת הדיברות.. נכון, הייתה לי ציפייה לכך, אך כשראיתי שזה לא קורה, אמרתי לעצמי, זו כרגע התורה שלי, בקטנה ככה. זו התורה שלי בשבועות תשע"ח וזה בסדר. זה שלב כזה, שהקטנים מפריעים לי (ותודה לאל שיש קטנים) וכשיבוא הזמן, אני עוד אעמוד עם כולם ואקבל את התורה בדרך שרציתי, אבל בנתיים אני לא מתעכבת על הדמיון שיש לי אלא מנסה לקבל את ההווה וליהנות ממנו.
סיגל אברהם - מנחת קבוצות ומלווה תהליכי צמיחה אישיים וזוגיים. בשבוע הבא נפתחת סדנת "שֶבֶת נשים" בהנחייתה. 8 מפגשים, ימי שני בערב, בגדרה. לשאלות ותגובות: sigalevi@gmail.com / 0586518290.