פרשת שלח
פרשת ציצית
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם". הדורות יתחנכו, יתגדלו ויתפתחו, על יסוד התוכן האורי של ההארה האלהית הפנימית, המיחדת את הגוי הגדול הזה בעצמת הוד קדושתו. המדות הנפשיות כולן, הנן לבושי הנפש. העצמיות, הנפשית בעזוז פנימיותה, היא ענין נשא ונעלה, טמיר ונעלם, מכל רעיון והשגה אישית גופנית. המדות הן מלבישות אותה, נותנות לה את תוארה ואת תפארת אופיה להתגלות על מרחב החיים. המעשים כולם הנם תוצאות ישרות מתאימות ע"פ תכונות הנפש, המתגלות ע"פ ההתלבשות של המדות ביפעת תפארתן. יוצאים הם המעשים מתוך הכנפים הקיצוניות של המדות, ומבליטים את התפשטות כוחותיהן לפרטים, ותכונת הנשמה הישראלית הספוגה מרוח אל אלהי עולם, המראה את בהירות אורו בתהילות ישראל שהוא יושב בהן, היא מתגלה ע"י פאר המצוה האלהית, השקולה ככל המצוות כולן, היא מצות ציצית. לא רק אור חיים טבעיים, מיושרים רק בהישרה אנושית מצומצמת ומוגבלה, מופיע בתוכיותה של הנשמה הישראלית, כי אם אור חיי עולם, מהוד החיים האלהיים, מזיו החיים של אומר סלה של דבר ד', המבוטא בדברות קודש אשר בתורה, תכונת המדות הישראלית, הוד הלבוש של הנפש הישראלית, הנה תכונת האורה של דבר ד' אשר בהתגלות חפץ קדשו, שנתגלתה באור הבהיר של תורת אמת. ע"פ הצווי האלהי מתלבשת היא הגויה הישראלית בבגד מעטה, הנושא בקרבו את התפשטות האורה על כל סעיפי המעשים ע"פ חקי ד' ומשפטיו על ישראל. והסעיפים המעשיים, היוצאים מתוך התכונה המדותית הזאת של ההופעה האלהית, המלבשת את אורה הפנימי של הנשמה, הנם פרטי המצוות של התורה כולה, בתכונת העשיה שלהן ובהופעת ההסתכלות העיונית וההרגשית שלהן. ובאות הן הציציות על כנפי הבגדים בתכונתן הקדושה האלהית, ונושאות בתוכן את האור העליון, אור החיים שמנשאים את נשמותיהם של הדורות כולם לאותה הרוממות של קדושת ישראל העליונה. "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם".
"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת. והיה לכם לציצית", הסעיפים המעשיים ממין הצבע של הבגד הם. כלומר : מעצמיות הכח הנפשי מתפשטים המעשים כולם. התגלות החיים ממקור חיי הנפש באה ומתבלטת בכל אשר יעשה האדם בחיים. תואר גילוי החיים המעשיים כתואר המדות וכחותיהן, שהם לבוש הנשמה החיה, הם דומים זה לזה בערכם. אמנם נוסף עליהם הכח של הצפיה הגנוזה, של נטית ההתקשרות למקום החיים, שהכחות משם הם נובעים, לאותו המקור החתום, שגווניו אינם מתראים כ"א ע"י כללות כח הראיה ומתגלים בתכונה כללית, כעין צבע התכלת, הדומה לים, לרקיע, לאבן ספיר, ולכסא הכבוד.ויחד עם חוטי הציצית שממין הכנף, המכוונים לעומת ההתפשטות המעשית, משלימים הם את תכונת הציצית. "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית".
"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם". הראיה של פתיל התכלת, הדומה לים, לרקיע, ולכסא הכבוד, מזכירה אותנו את מצות ד', מעודדת בנו את הזכר הרוחני של קדושת המצות, את האורה האלהית המתפלשת דרך כל המעברים של הנשמה, המתלבשת בהוד הקודש של התגלות החיים האלהיים, המתפרצת להתגלות במעשי המצוות כולם, כשם שכל הופעת החיים מתגלה בפרטי המעשים הטבעיים, הבאים מכל תפקידי החיים כולם. זאת היא ההזכרה, הבאה מתוך ראית התכלת, והיא מביאה להעשיה הממשית, בשאיפה העליונה של הופעת האורה של החיים הקדושים ברוח ד' על המעשים, שהם מופיעים ע"י ההתגלמות המעשית במעשה המצוות.
"ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם". המעשים, הממשיכים בכח קדושתם בתור מצות אלהיות, את האורה האלהית, בתוכיותם של החיים, פועלים הם את פעולתם, להאיר את כל מחשכי הטבעיות הגסה של האדם, שממנה באה ההשקפה החשוכה של כל הדעות הכוזבות, הרהורי מינות והרהורי עבודה זרה, שאנו מוצלים מהם ע"י ההארה הקדושה של אור ד' שבקדושת המצוות. והכח המחשבי העדין הולך הוא וחותר בתוך מעבי הגויה, ומעדן את הבשר ואת הדם, עד שהזוהמא הגופנית הולכת ומתנדפת, ובמקומה באה טבעיות עדינה של טהרת החיים, שהיא מזככת את הלב ואת העינים גם יחד ומשמרת אותם מתזנותם השובבה.
"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי, והייתם קדושים לאלהיכם". אחרי אשר ההתפשטות הפרטית, הבאה בכל מצוה ומצוה בפני עצמה, פועלת את פעולתה על הארת המחשבה וזכוך נטית החיים, באה הופעה כללית וקבועה של זכרון מתעצם בקביעות, החובק את האור הכללי של כל המצוות כולו, בתכונתן האורגנית, שהן בו ועל ידו משולבות אחת באחת לחטיבה אחדית גדולה וכללית, שהיא קביעות הקדושה במעמד איתן בתכונת החיים הפנימיים והחיצוניים, בשאיפה איתנה לאורה האלהית העליונה בתעצומות עזה,
"אני ד' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ד' אלהיכם". אז מתגלה פאר ההוד של הזרחת אור ד' בהכרתו המיוחדה, שנסתגלה לישראל בתוכן מובלט ע"י אותה ההתגלות המופלאה, של ההוצאה ממצרים ע"י גילוי שכינה במאור הפנים, שעל ידה נקבעה הטבעיות האלהית בישראל, להיות ד' לנו לאלהים, בדרך כ"כ רשום וכ"כ קבוע, עד אשר גם בהתחדשות כל מסבות הזמנים, וכל מאורעות העולמים כולם, אשר ירחיקו את הקו התולדתי הרבה מהתקופה הנפלאה של יציאת מצרים, בכ"ז הטבעיות הקדושה של הקשר האמיץ של הקדושה האלהית, אשר בעצם חיינו, תהיה בנו קבועה ומושרשת לעד ולעולמי עולמים, כמו שבאה ההרחבה הזאת בבאור בברכה האחרונה של ק"ש של שחרית : "ודבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים, על אבותינו ועלינו, על בנינו ועל דורותינו, ועל כל דורות זרע שראל עבדיך, על הראשונים ועל האחרונים, דבר טוב וקים לעולם ועד, אמת ואמונה, חק ולא יעבור, שאתה הוא ד' אלהינו ואלהי אבותינו, מלכנו מלך אבותינו, גואלנו גואל אבותינו, יוצרנו צור ישועתנו, פודנו ומצילנו מעולם שמך, אין אלהים זולתך".