אחד המאפיינים הבולטים של ספר בראשית הוא מקומם המרכזי של "זוגות" האחים המככבים בו: קין והבל, אברהם והרן, ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו. שני אחים, שגדלו בבית אחד, אך לימים - כדימויים הנאה של חז"ל, במשל ההדס והעצבונית - "זה נתן ריחו וזה נתן חוחו [=קוצים]".
בדרך כלל, נתפס אחד כדמות חיובית, המשמשת דוגמא ומופת, ואילו משנהו כדמות שלילית שיש להתרחק ממנה מרחק גדול ככל האפשר. אכן, לעתים קיים פער גדול בין הדימוי, התדמית והמציאות. וישמעאל יוכיח.
בדומה לעשו, שזוהה עם הנצרות, זוהה ישמעאל כבר בתקופה קדומה יחסית עם האיסלאם והמוסלמים. וממילא, כל המטען הכבד של מערכת יחסיהם המורכבים עם היהודים, לרבות רעות רבות וצרות, הועמסו במעין "השלכה לאחור" על שכמו של ישמעאל.
אכן, עיון בפשט הכתובים, מלמד שלפחות בראשית הדרך מצטיירת לעינינו דמות שונה. ושמא לא במקרה, בשונה מעשו, מובלע בכינויו שמו של הקב"ה, ששמע את תפילת הנער, "באשר הוא שם", והיו אף מגדולי החכמים, ראשונים ואחרונים, שנשאו שם זה בגאון, למרות הכלל הידוע שלפיו "לא מסקינן בשמייהו"-אין נוהגים לכנות אדם בשמו של רשע, שהרי "שם רשעים ירקב". ואולי זו הסיבה שפרשה זו נקבעה לקריאה באחד המועדים המקודשים ביותר בלוח השנה היהודי, בראש השנה.
לאחר העימות הרמוז בתורה בין שרי להגר, מגורשת הגר מבית אברהם: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ. וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר. וַיֹּאמַר הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי וַתֹּאמֶר מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב. וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן... וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל".
אפילו במקרא, לא רבים זכו שמלאך ה מתגלה אליהם. ההתגלות להגר, והאמירות החוזרות ונשנות, ארבע במספר, כמו גם הברכה שמוענקת להגר מבטאות משהו מהיחס המיוחד שלו זוכה ישמעאל. בשונה מהפירוש המקובל, נראים במבט ראשון המונחים "פרא אדם" (והדהודו באיוב יא, יב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב, וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד") ו"ידו בכל" לא כביטויים שליליים, והרי הם חלק מהברכה, ויוכיח עליהם רעם, המשך הפסוק: "ועל פני כל אחיו ישכון".
וכך אמנם פירשו האבן עזרא: "פרא אדם - חופשי בין האדם, כטעם מי שלח פרא חפשי (איוב לט, ה), והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו... והנכון בעיני שיהיה בין האדם כפרא, שינצח הכל בכוחו, ואחר כן ויד כל בו". וכיוצא בו פירש הרד"ק: "פרא אדם - אדם מדבר כפרא, כי רובם שוכנים באהלים במדברות; וכן אמר כערבי במדבר (ירמיה ג) והערביים הם ישמעאלים, ידו בכל - לפי שהיה מדברי יהיה שלוח יד בכל שכיניו וגם שכיניו בו. ואעפ"כ לא יברח מפניהם אלא ישכון על פניה".
וכיוצא בו פירשו החזקוני כתיאור מציאות, שאינה בהכרח שלילית, ולא ככינויי גנאי: "פרא אדם - תגר הולך עם סחורתו עד למרחוק במקום שאין מכירים אותו כענין שנאמר ארחת ישמעאלים באה מגלעד, ויהא שם איש פרא, אדם נכרי נקרא פרא, כמה דאת אמר ועיר פרא אדם יולד. ידו בכל - בכל מיני סחורה. ויד כל בו - על ידי משא ומתן של סחורה. ועל פני כל אחיו ישכן - נחלותיו יתפשטו בין כל אחיו מרוב עושר".
אכן, כבר רש"י, ורבים אחרים, מפרשים פסוקים אלה על דרך השלילה: "פרא אדם - אוהב מדברות לצוד חיות; ידו בכל - לסטים: ויד כל בו - הכל שונאין אותו ומתגרין בו".
אזכורו הנשנה והולך של ישמעאל כ"בן אברהם", לא פחות משבע פעמים, והעובדה שבשונה מצו המלאך - אברהם, ולא הגר, הוא שקורא לו את השם ישמעאל, ואף מל אותו עם בני ביתו, מלמדים על קריאה שונה מעט מהמקובל, אפילו חתרנית משהו, קריאה שיש בה כדי לגלות תובנות חדשות ולחשוף פנים נוספות ומרתקות בדמות בנו בכורו של אבי האומה.