פרשתנו עמוסה בסיפורים של סבל אנושי. מסיפורם של הגר ושל ישמעאל העומד למות, ועד פרשת העקידה. אחד מסיפורי הייסורים האלה הוא סיפורו של לוט. לוט יוצא בעור שיניו מן המקום שהיה לו בית. חתניו נותרים מאחור ובנתיב ההימלטות הוא מאבד גם את אשתו בדרך משונה:
וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח.
מה קרה לאשת לוט? הפירושים לארוע רבים ושונים, ובעיני, פורשים פירושים אלה דרכי התמודדות שונות עם אובדן ועם יסורים.
הפירוש המוכר ביותר הוא זה המובא בבראשית רבה:
ותבט אשתו מאחריו, ר' יצחק אמר שחטאה במלח,
באותו הלילה שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה
הולכת אל כל שכינותיה ואומרת להן תנו לי מלח שיש לנו אורחים
והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר.
על כן: ותהי נציב מלח.
המדרש מנסה להצדיק את דינה של אשת לוט. אשת לוט היתה מרשעת, עינה היתה צרה באורחים, שאת חייהם סיכנה בדרך אלגנטית ומתוחכמת: לא סיפרה מפורשות שיש לה אורחים, אבל גרמה לאנשים להבין את זה בעצמם. מעשה אשת לוט חמור פעמיים- פעם אחת מפני שלא חסה על האורחים, ולא נתנה להם הגנה כמצופה. אלא ניצלה את הכנסת האורחים כדי לפגוע בהם. ופעם נוספת מפני שסיפרה לעצמה שהיא צדיקה, שהיא מטפלת באורחים. הצידוק שניתן במדרש למיתתה המשונה הוא של "מידה כנגד מידה". זה מדרש קליט, הוא מספר על תככים של אישה, ומתאר מציאות אוטופית שבה היינו רוצים להאמין. אין עונש ואין מוות ואין יסורים בלי חטא. הרעיון הזה נותן מרגוע בדרך כלל, למי שאינו חווה את הסבל בעצמו. הוא מצליח להקפיא את הרע בתוך נציב מלח.
וכבר כתב הרב סולוביצ'יק:
הרע הוא עובדה שאין להכחישה, ישנו רע, ישנו סבל וישנם יסורי שאול ותופתה בעולם. מי שרוצה להטעות את עצמו על ידי היסח הדעת מן הקרע שבהוויה ועל ידי רומנטיזציה של חיי האדם, אינו אלא שוטה והוזה הזיות... בהסתכלות החלקית של האדם הסופי אין הטוב המוחלט שביצירה נחשף... ישנו רע שלא ניתן לפירוש ולהבנה (צדיק ורע לו, בתוך איש האמונה, עמ' 67).
הרמב"ן מציע דרך שונה להבנת מותה המשונה של אשת לוט. הוא מסביר שאשת לוט בסך הכל נדבקה מן החיידקים שהסתובבו באוויר. היא לא ברחה מספיק מהר, ולכן חלתה ומתה.
כי הראות באויר הדבר ובכל החולאים הנדבקים יזיק מאוד וידיבקם וכן המחשבה בהם.
ולכן יסגר המצורע וישב בדד...
ולכן היתה נציב מלח,
כי באת המכה במחשבתה כאשר ראתה גופרית ומלח היורד עליה מן השמים, ודבקה בה.
גם ר' אליעזר אשכנזי (המאה ה-16) בספרו מעשי ה' מבאר את הסיפור בדרך הטבע:
כי ידוע כאשר יוליך הרוח השלג וימצא איש או אילן עומד יתעכב עליו השלג ויכסהו,
מה שאין כן כשהוא רץ והולך,
וזה אומרו פן תדבקני הרעה,
שגם לאחוריו בהיות זרם השלג או המלח והגפרית מופלג שידבק לאחוריו,
גם זה ינצח את האדם ויפילנו כשיכבד עליו,
ועד היום במדברות אשר נמצא בהם החול הדק
כאשר יבא רוח ויקים מן החול ההוא ויוליכנו אל מקום אחר,
אם בדרך ימצא איש או עץ שם ינוח החול ויעשה גל על האיש ההוא או העץ ההוא
לפי דבריו, מי שאינו בורח מהר מן הצונאמי נתפס ברשתו. דברים קבועים ועומדים כמו עצים מתכסים בקלות בשלג או בעפר. ורק הדברים הנעים במהירות אינם נלכדים ברשת איתני הטבע.
הרמב"ן בדרכו, ור' אליעזר אשכנזי בדרכו עוקרים מסיפור הסבל את הצורך לפנות אל הקב"ה ולתהות מדוע עולל כל זאת. הסיפור של אשת לוט הוא סיפור טבעי, הסבל הוא תוצאה של שרשרת נסיבות מוכרת. אנשים נדבקים במחלות שונות בסיבתיות ידועה, והעניין הוא סטטיסטי לחלוטין. אשת לוט לא נשמרה מספיק מפני המגיפה ולכן לקתה בה. השרשור הסיבתי הזה עוקר את הצורך אמנם להרהר בשאלות הקשות כלפי שמים, אבל הוא מותיר את לוט ואת הסובבים מלאי רגשי אשם ונקיפות מצפון על שאולי היו יכולים למנוע את האסון.
אבן עזרא קורא את הפסוק בצורה שונה לחלוטין, לשיטתו, הפסוק כלל אינו מתאר את מותה של אשת לוט אלא מספר לנו שהיא מביטה לאחור ורואה כיצד הופכת סדום לנציב מלח. פירוש זה קשה, כפי שמקשים עליו חלק מן הפרשנים. שהרי אם כן, לאן נעלמה אשתו של לוט? קריאה מסוגו של האבן עזרא יש בה הדחקה של הסבל, ונסיון לדלג מעליו. להשכיח אותו, ולהמשיך הלאה.
פירוש אחר לגמרי מציע המדרש (המאוחר יחסית) פרקי דר' אליעזר:
וְאָמַר לָהֶם אַל תַּבִּיטוּ אַחֲרֵיכֶם,
שֶׁהֲרֵי יָרַד שְׁכִינָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּמְטִיר עַל סְדוֹם וְעַל עֲמוֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ.
עִדִּית אִשְׁתּוֹ שֶׁל לוֹט נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל בְּנוֹתֶיהָ הַנְשׂוּאוֹת בִּסְדוֹם,
וְהִבִּיטָה אַחֲרֶיהָ לִרְאוֹת אִם הָיוּ הוֹלְכוֹת אַחֲרֶיהָ אִם לָאו.
וְרָאֲתָה אַחֲרֶיהָ הַשְּׁכִינָה, וְנַעֲשִׂית נְצִיב מֶלַח, וַעֲדַיִן הִיא עוֹמֶדֶת,
המדרש הזה מתאר את דרך ההתמודדות של אשת לוט עם המצב המייסר אליו נקלעה, משפחתה נתונה בתוך מסע המסכן את חייהם. היא ממאנת לקבל את הוראת המלאכים שלא להביט לאחור. ההבטה לאחור היא סמל לחוסר היכולת להשלים עם המצב החדש. הוא מבטא את הערגה וההשתוקקות למצב שלפני. כאילו אפשר לחזור לנקודה שבה הכל השתבש, ולתקן. הופעת נציב המלח מתפרשת כאן בדרך רעיונית-סמלית. הניסיון של אשת לוט להקפיא ולשמר את המצב הקודם נדון מראש לכשלון- אי אפשר לפקוח את העיניים ולגלות שהכל היה חלום, אי אפשר לחזור בזמן ולתקן את הטעות הגורלית הבלתי נסבלת והמטרידה. שאלת ה"אילו" היא שאלה מכשילה, היא מערערת על המציאות עצמה. היא ניסיון לראות את השכינה, לחשוף את מהלכיה הנסתרים. והשאלה הזו גם גורמת לקיפאון, הופכת אדם חי ונושם לאי של מליחות חסרת חיים.
המדרש הזה אינו מסתיים כך. הוא מוסיף תמונת המשך:
כָּל הַיּוֹם לוֹחֲכִים אוֹתָהּ הַשְּׁוָרִים וְיוֹרֶדֶת עַל רַגְלֶיהָ,
וּבַבֹּקֶר צוֹמַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כו] וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
המתח בין השוורים המכלים ובין הצמיחה דווקא מתוך הכיליון הוא מתח נורא שכנראה מתאר גם את הקושי והמבוכה הפנימיים. בין להיות נציב מלח ובין לצמוח מן הייסורים (כפי שמבאר רש"י בישעיהו "מצבתה נטיעתה"). ואולי זאת השאלה הגדולה וההתמודדות הבלתי פוסקת של המתאבל, האם לזנוח את ההתבוססות בסבל ולהתמקד בנטיעה ובצמיחה. האם נציב מלח או צמיחה מחודשת.
האם מצאנו כאן מרפא או פתרון לשאלת הסבל? כנראה שלא. כי אין לו רפואה אחת בדוקה וספק אם יש לו מרפא בכלל. יש התמודדויות שונות ותג מחיר כואב לכל דרך, ותפילה, משאלה אחת הנלחשת מתוך עולם שברירי: ואל תביאנו לידי ניסיון.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג