(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: (כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: (ל) וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: (לא) וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה: (פרק מז)
כידוע, פרשת ויחי היא פרשה מיוחדת. שלא כמו שאר הפרשות שהן פתוחות או סגורות בספר התורה, פרשת ויחי היא סתומה, דהיינו שאין כל רווח בין סוף פרשת ויגש לתחילת ויחי. בטעם הדבר ידועים דברי רש"י בתחילת הפרשה: "למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו".
הרש"ר הירש מבאר באופן אחר, אך קודם ביאורו הוא מטעים מדוע היה מקום לצפות לכך שדווקא תחילת פרשה זו תובלט במיוחד; ציפייה נכזבת לאור סתימותה של הפרשה. כך הוא כותב:
"פרשת ויחי סמוכה לשלפניה, ללא הפסקת הפרשה הרגילה. אם נזכור כי שבע עשרה שנה, האמורות כאן, היו שנות השלוה היחידות של יעקב, והן יכולות אפוא להיחשב כפרי כל חייו שעברו, ודאי אפשר היה לצפות שהן תובלטנה על-ידי פרשה מיוחדת".
העדרה של פתיחה חגיגית לפרשה המציינת את שבע עשרה שנות השלוה היחידות בחייו של יעקב, בהחלט אומרת דורשני. ממשיך הרש"ר הירש:
"היעדרה של פרשה זו באה ללמדנו, כי שבע עשרה שנה אלה כלולות אמנם בחשבון הפרטי, אך מבחינה לאומית היו הן החשובות פחות. דוקא שנות חייו הקשים והמדוכאים, בהן עמד בנסיון לזכות בשם ישראל ולהיות ראוי לו בתוך תוכן של גורל יעקב, הן הן שהקנו ליעקב את חשיבותו הלאומית הנצחית; ושבע עשרה שנה האחרונות היו רק הסיום, ימי השמחה והשכר הטוב".
ובכן, נקודת המבט הרואה את שנות השלוה כעיקר חייו של יעקב אינה נכונה, לדעת הרש"ר הירש. דווקא "שנות חייו הקשים והמדוכאים" של יעקב הן השנים החשובות מבחינה לאומית. כל העמל והיגיעה, הצער והכאב, שהיו מנת חלקו של יעקב במאה ושלושים שנותיו עד בואו למצרים, ועמידתו בגבורה בנסיונות חייו, הן שזיכו אותו בשם "ישראל" – "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". שנים אלו "הן הן שהקנו ליעקב את חשיבותו הלאומית הנצחית", ושבע עשרה שנות "השמחה והשכר הטוב" בארץ מצרים הן השנים החשובות פחות. את זאת מלמדת סתימתה של הפרשה.
אכן, החשיבות הפחותה של שבע עשרה השנים במצרים היא אך ורק מבחינתו של יעקב, על בניו אנו קוראים בסוף פרשת ויגש: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד"; וכתב שם הרש"ר הירש: "ויאחזו בה: נאחזו ונאסרו לקרקע. הרי כאן רמז לאותו חטא, השמור לנו בדברי יחזקאל (פרק כ). בהכרה המתוקה להתיישב ולהשתקע כאן, קרובה היתה הסכנה במשך הזמן לבגוד במסורת השבט ולהתנכר לתעודתו הגדולה".
שבע עשרה השנים בארץ מצרים שמבחינת יעקב היו שנות שלווה בעלות חשיבות פחותה, היו מבחינת צאצאיו שנים של היאחזות בקרקע, של התישבות והשתקעות בארץ מצרים.
יעקב, שהכיר בסכנת הבגידה הגדולה בארץ כנען העלולה לצאת מהיאחזות זו בארץ מצרים, ציוה את יוסף בנו בשבועה: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם". הרש"ר הירש מציין ש"היה זה מתקבל על הדעת כי מילוי בקשה זו איננו כה קשה עד שיהיה צורך בהשבעה חגיגית".
לאחר שמציע הרש"ר הירש טעם לצורך "בהשבעה חגיגית" מבחינת הרושם הרע שתעשה הקבורה בארץ כנען, ולא בארץ מצרים, על פרעה ומצרים (קבורה זו בארץ כנען "היתה מראה בעליל שמשפחת יוסף טרם התאזרחה, ובנפשה עודנה קשורה במולדת הישנה"); הוא מוסיף טעם עמוק יותר, המציג מציאות עגומה הפוכה לחלוטין לרושם שיתקבל אצל פרעה ומצרים:
"אולם נראה כי הסיבה עמוקה עוד יותר. יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בודאי הוא ראה מה רב כוח ה"אחז-בה", מה רבה השפעתו על בניו: הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמתית. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקותכם לחיות במצרים, אני – אין רצוני גם להיקבר בה. לפיכך הוא מביע את משאלתו זו – לא כ"יעקב", מנקודת השקפה פרטית ואישית, – אלא כ"ישראל", כנושא הייעוד הלאומי, כאזהרה לעתידם הלאומי של בניו".
המעבר בין השימוש בשם "יעקב" בפסוק הראשון בפרשתנו לשימוש בשם "ישראל" בפסוקים הבאים, מוסבר בדברי הרש"ר הירש כמעבר בין האישיות הפרטית של יעקב לבין היותו "נושא היייעוד הלאומי" – ישראל. ההשבעה שהשביע יעקב את יוסף לבל יקברוהו במצרים אלא ישאוהו לארץ כנען היא "אזהרה לעתידם הלאומי של בניו". הבנים כבר החלו שוכחים אט אט את ארץ מולדתם "הישנה והאמתית", הבנים "כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות".
מטרת העלייה לקבורת יעקב בארץ כנען היא להזכיר לבנים שלמרות ההיאחזות בקרקע, והנסיון להתישב ולהשתקע במצרים, מצרים היא ארץ לא להם, מצרים היא ארץ גלותם. מולדתם "הישנה והאמתית" היא הארץ שבה נקבר אביהם, ארץ כנען.
אכן שבע עשרה שנים שונות לחלוטין עברו על יעקב ועל בניו בארץ מצרים. יעקב, למרות השלוה שזכה לה בשנותיו האחרונות, מרגיש קשור בטבורו לארץ מולדתו; בניו, לעומת זאת, כבר החלו שוכחים אותה, ופותחים דף חדש בארץ מצרים. דבר זה רצה יעקב לתקן. לפני מותו, הוא טרוד בדאגה לעתיד הלאומי של צאצאיו.