חדשות כיפה

פרשת ויחי: הנה מה טוב שבת אחים גם יחד

על סיפור יוסף ואחיו, לרבות אלמנט הפיוס ביניהם, יש להשקיף כמקרה שעלילתו נטוותה בידי ההשגחה העליונה לטובת עם ישראל. לצד זאת צריך להביט בחומרה יתירה על התנכלויות של אחים ושארי בשר אלו באלו

יוסף ואחיו במצרים

יוסף ואחיו במצריםצילום: ציור מאת גוסטב דורה

כבר בתחילת ספר בראשית אנו עדים ליחס האיבה של קין כלפי הבל, שהוביל להריגתו של הבל. יחסים עוינים בין אחים מוסיפים להיות נוכחים בצורה דומיננטית בספר בראשית, כשעשו תכנן להרוג את יעקב לאחר מותו של אביו (בראשית כז, מא). המקום הנרחב ביותר המוקדש לסכסוך בין אחים קשור לדרמה של התנכלותם של אחי יוסף אליו, ולעלייתו המטאורית בהמשך הזמן לתפקיד משנה לפרעה מלך מצרים. למרות התוודעותו הנרגשת של יוסף לאחיו והודעתו שמכירתו התבררה להיות לטובה על פי תוכנית א-לוהית שנועדה להחיות את בית אביו בשנות הרעב (בראשית מה, ה-ח), עדיין חששו אחי יוסף לאפשרות שהוא יבוא להורגם לאחר הסתלקותו של יעקב. לפיכך מסרו לו סמוך לאחר מות יעקב שאביהם ציווה קודם פטירתו כי ראוי שימחול לפשעם (וראו רמב"ן לבראשית מה, כז, מהדורת שוול, עמ' רמד). יוסף משקיט אותם באומרו: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱ-לֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב. וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם" (שם נ, יט-כא). ספר בראשית נחתם במה שנדמה להיות פיוס כמעט טוטלי בין האחים. לעומת המעשה מחוסר התקנה של הריגתו של הבל בידי קין בראש ספר בראשית, לקראת סיומו אנו עדים לתיקון שהתאפשר ושנוצר בין יוסף לאחיו.

אם ספר בראשית משקף טרגדיה מתמשכת ביחסים שבין אחים, הרי שבשונה מכך, בספר שמות נפרסת תמונה שונה, וניכר בו מפנה מההיבט הזה. משה ואהרן פועלים כמנהיגי בני ישראל במצרים מתוך שיתוף פעולה והרמוניה ביניהם. מקורות ספרות חז"ל מרחיבים את מוטיב האחווה ששררה בין משה לאהרן, ורואים בה מציאות אולטימטיבית באופן שבמקורות אחדים נדרש עליהם הכתוב "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (תהילים קלג, א). כך בדרשה בתנחומא (שמות, כז) המסיבה כתוב זה על משה ואהרן, נאמר כי "כל האחים שונאים זה לזה", ועל רקע זה הם מוזכרים כמקרה יוצא דופן, "שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה". המדרש שם מוסיף לדרוש ברוח זו על אהרן את הכתוב "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד) בהוראה ש"הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים" (מקבילה: תנחומא בובר, שמות, כד, עמ' 14–15. וראו עוד ויקרא רבה ג, ו, מהדורת מרגליות, עמ' עא; סדר אליהו רבה, יד, מהדורת איש שלום, עמ' 68).

גם מרים הנביאה מתוארת בספרות חז"ל כאחת מגואלי העם ממצרים לצד אחיה וכאחת ממנהיגי העם במדבר [ראו בפירוט מאמרי "מרים הנביאה כגואלת בגאולת מצרים: עיון בספרות חז"ל ובספרות הראשונים", אשה ויהדותה 6 (תשע"ד), עמ' 247–259]. גם ארבעת בני אהרן ואלישבע; נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר, מתוארים כשני צוותים שכל אחד מהם פעל יחדיו באחדות ובלכידות. כן יש לציין שחמש בנות צלפחד חברו יחדיו בצורה מעוררת השראה לטובת השגת מטרתן המשותפת.

עם זאת, בספר במדבר מתגלעים גם סדקים אחדים בהרמוניה שבין אחים, והאידיליה שאנו פוגשים בה ומתוודעים אליה בספר שמות נפרמת מעט. מרים מדברת באחיה משה, ואהרן היה שותף לה למצער בצורה פסיבית. למרות זאת, משה רבנו, נשוא הפגיעה, חש צער עמוק על נגע הצרעת שמרים נענשה בו. הוא מוחל על כבודו ומתפלל לריפויה, כשם שהתפלל על אהרן אחיו בעקבות מעשה העגל (דברים ט, כ), ואהרן בדברו אל משה לאחר שמרים נצטרעה, דיבור שלאחריו משה התפלל על אחותו, מזכיר שהם נולדו מרחם אחד: "אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ" (במדבר יב, יב). במאמר מוסגר יש לציין כי ישנם חוקרי מקרא מודרניים שהעלו את ההשערה שבהוצאת הדיבה פעלה מרים מתוך קנאה באחיה משה שעלה לגדולה בעוד היא נותרה מאחור [ראו את מאמרי "לדמותה של מרים הנביאה בכתבי אלי ויזל", ידע-עם, כרך מב-מג (77–78), תשע"ז, עמ' 152–160], אולם אין בסיס לתפיסה זו על פי פשט הכתובים. דוגמה נוספת שאפשר להעלות של יריבות בין שארי בשר בספר במדבר, הוא קורח שהתקומם כנגד מנהיגותו של משה רבנו, בן דודו.

בהמשך קורותיו של עם ישראל בימי דוד ניכרת הידרדרות ביחסים בין אחים כאשר בני דוד מתנכלים זה לזה, ובכלל זה יש להזכיר את הסכסוך בין אדוניהו לשלמה, וכן יש למנות במסגרת זו את פרשת אונס תמר בידי אמנון, שנהרג בידי אבשלום אחיו. קיים מקום לראות במצבי האיבה סביב ימי היווסדותה של מלכות בית דוד מעין סיפור גלגול של בני אדם הראשון. שהרי על פי ספרות חז"ל אדם הראשון היה אמור לחיות אלף שנים, והוא העניק לדוד המלך שבעים שנים מחייו (ראו בין היתר פסיקתא רבתי, בחדש השביעי, קסז ע"א). ואם כן אפשר לומר שדוד היה משורש נשמתו וינק ממנו חיות, ובאנלוגיה יש מקום לסבור שהימצאות איבה בין בני דוד, היא כעין סיפור גלגול של הסכסוך שהיה מצוי בדורו של אדם הראשון.

בספר תהילים קיימת התייחסות שלילית לפגיעה באחיו של האדם: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי" (תהילים נ, כ). כמו כן משורר ספר תהילים משקיף בחומרה יתירה על אדם העושה עוול כלפי שאר בשרו: "מִזְמוֹר לְדָוִד ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ. הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ" (תהילים כד, א-ג). מהנאמר כאן עולה שהפגיעה בבן משפחה נחשבת להיות מניעה ממשית להתקרבותו של האדם לבוראו. על פי גדרים הלכתיים אפשר לומר שאדם הנושא חרפה על קרובו נכלל בגדר של "מוציא שם רע" שלפי ההלכה אין חובה למחול לו, וכן יש מקום לדמות נשיאת חרפה על קרוב משפחה לדיבר השני "לֹא תִשָּׂא" (ראו בפירוט מאמרי "וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ", שבת שלום, 686, פרשת יתרו תשע"א, בלא עימוד). דוד המלך גם מעמיד את הערך של הרמוניה בין אחים כאידיאל ראוי בכתוב: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", אולי לאור חוויותיו האישיות עם בניו.

על רקע דברינו יש לומר כי הקרע בין יוסף ואחיו על מרכיב ההשלמה הטמון בו, דרמטי ככל שיהיה, אסור שישלה אותנו ויובילנו לסבור שפיוס הוא הדרך הראויה לנקיטה במכלול המקרים שבהם מתגלעים סכסוכים קשים בין אחים ושארי בשר. ואין להשקיף על ההשלמה שנוצרה בתור אב טיפוס ואבן דרך למקרים שבהם נוצרת יריבות מעין זו.

הלקח שעלינו להפיק מפרשת יוסף ואחיו הוא שיש מקום להשקיף על סיפור זה כמקרה שהתיקון ביניהם התאפשר בשל ההכרה המפורשת שהמאורעות היו לטובה באופן שפעלה כאן תוכנית א-לוהית שנועדה להביא להצלת יעקב ומשפחתו ולבניין האומה הישראלית. אילולי ההכרה ביד ההשגחה העליונה שכיוונה את המאורעות, רחוק להניח שהפיוס היה בא כלל לעולם.

לא תמיד קיים מקום להרמוניה ולפיוס בשעה שאחד הצדדים התנהג בצורה בלתי ראויה כלפי מי שכמוהו יצא מאותו רחם אם. אחווה בין אחים היא ערך חשוב ונעלה, אולם היא אינה תמיד התוויה ראויה במכלול המקרים של יחסים מעורערים בין אחים שמובילים לפגיעה חד-צדדית באח או בבן משפחה. אידיאל כללי זה אינו צריך לגבור ולהאפיל על הזכות של הצד הנפגע להתנהל בהתאם לקווים שההלכה מעמידה, על הזכויות שהיא מקנה לו.

המסר העולה מעיון בפרשת יוסף ואחיו, על רקע הנאמר במזמור כ"ד בתהילים, הוא שבמקרים רגילים אין לסכסוכים בין אחים יתרון על פני סכסוכים רגילים, או נסיבות מקילות שבגינן ראוי לגלות חמלה יתירה. היפוכו של דבר, מהכתוב הנזכר בספר תהילים אנו שומעים על החומרה המרובה שיש לגלות כלפי הפגיעה בבן משפחה, אפילו פגיעה מילולית, וכי יש להוקיע ולגנות ביתר שאת מקרי יריבות בין אחים.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

הרב יובל שרלו צילום: ללא קרדיט

"צמצום כוחו של בג"ץ בצורה דרסטית יתגלה כחרב פיפיות"

קרא עוד